אתם יודעים כבר שיש לי דמיון מפותח,
נכון? וגם שאני לפעמים מרשה לעצמי לכתוב דברים קצת לא 'פוליטיקלי קורקט'? אז אני אגיד לך איך זה מרגיש לי, ואתם לא תכעסו שאני משליכה על הסיטואציה את הדמיון שלי. מקווה שעשינו עסק
בסיטואציה הזו, אחותך נראית כמו מין פרימדונה קטנה. לפחות נראה לי שככה היא נחוותה אצלך, ובטח גם אני הייתי מרגישה אותו הדבר. את נמצאת עם שני תינוקות (טוב, תינוק ופעוט), יודעת מה זה קושי אמיתי בלהסתדר ולשרוד, והיא, חושבת שעם קצת 'חנדלך' ניתן לצאת מכל דבר, וזה הולך לה. זה מעצבן, באמת. אני אחות גדולה. אולי לכן גם אותי זה מעצבן. אחים גדולים יותר רגילים באמת להתנהג נכון ובאחריות, בעוד שאחים קטנים רגילים לעשות חינדלך, תרגילים, ולהשאיר את האחריות לאחרים. כל עוד היא הייתה הקטנה בבית, מילא. אבל עכשיו מגיעים פעוטות ותינוקות אמיתיים... ועכשיו, גם אצלי, תור הפסיכולוגיה בגרוש: את, בתור הגדולה, מצפה ממנה מה שציפו ממך, סביר להניח, כשהיית בבית. לקחת בחשבון איך הקטנים מרגישים, ומתנהגים, ולהתנהג בהתאם. זו נראית לי ציפייה סבירה ביותר. אלא שהיא לא גדלה במציאות כזו. ממך ציפו (אני מנחשת, אפילו אם לא באופן גלוי), ואת מעבירה את זה הלאה. לך היום אין את הפריבילגיה לעשות מה שבא לך מתי שבא לך. וחינדלך לא יעבדו על שני תינוקות דרשניים... אני מבינה גם את הצד שלה. היא לא רגילה לזה. זה לא עניין של 'אשמה'. כך היא גדלה. ובכל זאת, במקומך, הייתי בהחלט רואה את עצמי במקום של לחנך אותה. לא כאמא, אלא כאחות גדולה. היא בת זקונים, והנה יש לה הזדמנות להתנסות בכל זאת בבני משפחה שקטנים ממנה - לטוב ולרע. לטוב: להיות הגדולה, הקובעת, החכמה יותר. אבל בין היתר ללמוד להתחשב בקטנים, להיות אחראית, ושיש סיטוציות שמה שקובע זה לא 'אם סולחים לך', אלא המעשים עצמך. העניין הוא, שבשביל לחנך אותה, את צריכה לבדוק את עצמך קצת: מאיפה באים הכעסים? מה שהיה שם - מה זה מדליק אצלך? למה זה חשוב? כשתדעי איזה חלק של הכעס את שלימה איתו, יהיה לך יותר קל לחנך ילדה שהיא לא הבת שלך. להגדיר ציפיות. כמו שבאת לפה לבדוק ציפיות - מה ניתן לצפות מילדה בת 6. כשאת יודעת מה מהכעס הוא ממקומות אחרים, קל יותר גם להגיד, ומה הוא כעס לגיטימי, ואפשר לצפות את זה מילדה בת 6, גם אם עד היום לא ציפו זאת ממנה.
