תגובה מוגזמת?

[Mלביאה]

תגובה מוגזמת?

שלום לכן שואלת לדעתכן לגבי רמת ציפיות מילדה בת 6: אתמול הייתי עם שני ילדי בבית הורי, הגדול בן שנה ועשרה חודשים- מסתדר מצויין עם אחותי בת השש. הגיעה אליה חברה אחה"צ, וכמה דק' אחרי שהגיעה "הזמינה" אותה לגמדים... הלכו למקרר ובני בעקבותן. נזכרתי שנשארו רק שני גמדים אחרונים (הוא אכל בבוקר), והלכתי גם אני למטבח אבל היא כבר הוציאה אותם. בקשתי ממנה שיאכלו אותם אחר כך, והיא השיבה לי בטון מתפנק (הרגל שלה) "אבל בא לי עכשיו" וכד'. אמרתי לה שזה לא יפה ששתיים אוכלות ולאחד אין וכו', אך היא פתחה בכ"ז את הגמד במעין התחמקות "מתוקה" כזו והן התיישבו לאכול. כעסתי עליה ואמרתי לה שכך לא מתנהגים. מדובר בבת זקונים שמן הסתם לא רגילה לעשות וויתורים. היא לא עשתה זאת מתוך כוונה רעה כלפיו, אחרי כן הם שיחקו שלשתם בכיף, פשוט כי היא רגילה לעשות כמעט כל מה שבא לה מתי שבא לה..., זכרתי את זה גם בזמן שכעסתי עליה, אבל עצם המעשה הכעיס אותי בכל מקרה, בלי קשר לנסיבות. השאלה היא אם יש בכלל מה לצפות מילדה בגילה לוותר בכזו סיטואציה? או שהיא באמת צעירה מדי? לי נראה שכן, לכן כעסתי... [נ.ב.- הפתרון היה גיל עם מעט סוכר, הוא אוהב כל יוגורט ומה שנראה כמו, כך שבסופו של עניין הוא לקח את הכל בקלות]

 

[תּמר]

נראה לי שיש הבדל בין בת זקונים

לילד בכור בגיל שלה. היא הילדה הקטנה בבית, ולא רגילה שצריך להתחשב ולוותר. בבית עם ילדים קטנים, אנחנו מלמדים את הילדים להתחשב באחיהם. יש מה לצפות מילדה בגיל הזה, אבל לא כאשר "מטיפים מוסר", שאז היא בעמדת התגוננות. דרך טובה היתה יכולה להיות תאור המצב: "אני רואה שיש שני גמדים, ושלושה שרוצים לאכול. תראי - גם הבן שלי מאוד רוצה, וזאת הארוחה שלו. מה נראה לך שאפשר לעשות?" וכך את מעבירה אליה את הצורך למצוא פתרון. אני מניחה שאם הגמד הזה היה הארוחה היחידה של בנך, היית אומרת לה בפסקנות שזה הגמד שלו, והיא כנראה היתה מתרצה ומוותרת. עוד אפשרות - אם היא רוצה לאכול, ואת לא רוצה שהבן שלך יקנא, לתת לה שתי אפשרויות: או לאכול עכשיו, אבל לא לידו, או לאכול אחר כך כשהוא לא רואה - כך היא מבינה את הבעייתיות, ויכולה למצוא את הפתרון המתאים לה.

 

[ליליה והגמדים]

ואפשר לפתור, למשל לחלק לצלוחיות...

 

[Mלביאה]

אולי,אם היה מדובר בגמדים הגדולים../images/Emo6.gif

 

[מירי,]

בגילה היא יכולה לוותר!

בן ה 5.5 שלי מוותר לעיתים לאחיו (7.7)...וכמובן גם הההפך, לפעמים הם גם מסברבים בתוקף לוותר.... אבל- אם אף פעם לא ביקשו ממנה אז איזו סיבה יש לה לוותר "דווקא" הפעם?

 

[לאה_מ]

אני מבינה את השאלה שלך

אבל נראה שבסופו של דבר החששות שלך היו מיותרים, לא? הרי הבעיה נפתרה גם בלי שהיא תוותר לו. בנסיבות האלה, אני חושבת שאמנם אפשר לצפות ממנה לוותר, אבל גם לא כדאי לעורר בעיות שלא קיימות. היא אולי אמורה לוותר, אבל אם הוא מוכן לאכול גם גיל ולא דורש גמד, היא לא צריכה לוותר. ואני מאד מסכימה עם תמר לגבי הנושא של הטפת מוסר - אם את מעמידה אותה מלכתחילה במצב שבו את אומרת שההתנהגות שלה לא בסדר, את בעצם מפחיתה את התמריץ שלה לשתף איתך פעולה. טוב היה יותר לו היית מציגה פשוט את הבעיה כפי שאת רואה אותה, ונותנת לה ולחברה לפתור את הבעיה. סביר שהן היו מוצאות פתרון (ואגב, גם שבנך יאכל גיל זה פתרון טוב, אם כולם מסכימים לו).

 

[Mלביאה]

תודה, נראה שעם הגיל (של הילדים)

בא הנסיון אגב, לא ביקשתי ממנה לוותר לו על הגמד שלה, וגם לא הייתי מבקשת גם אילו לא אכל בבוקר, ביקשתי שתאכלנה עוד רבע שעה, כשישכח מהעניין ולא בנוכחותו. -גם לא?

 

[לאה_מ]

אני פשוט אומרת שלא חייבים לנסות

לפתור בעיות שלא נולדו. הוא אכל בלי בעיות גיל, נכון? אז לא היתה סיבה לאכול אחר כך. מה שכן, כדאי היה לשתף אותן במציאת הפתרון (זה בדרך כלל כדאי

). את באת - התאכזבת שהיא מתנהגת בצורה שאת תופסת אותה כ"לא בוגרת", הטפת לה מוסר, והתאכזבת שהיא לא נהגה כפי שציפית. אבל בעצם המציאות נוצרה (גם) בגלל ההתנהגות שלך, ואולי אם היית ניגשת לכל הסיטואציה מנקודת מבט אחרת, הפתרון היה נמצא בלי שאף אחד מכם ירגיש שמי מהנוכחים לא עמד בציפיות שלו. מבינה?

 

[Mלביאה]

מבינה, אבל לפני הגיל, האם היה טעם

לבקש ממנה לדחות את הגמד? אז עוד לא כעסתי. כעסתי בין ה"לא" לגיל. מבינה את הטעות בגישה שנקטתי (תינוק בוכה על הידיים מקבל הנחה? P-) ), אבל לא יכולה להתכחש- זה היה מעלה בי כעס ברמה זו או אחרת בכל מקרה. כזו אני...

 

[עונג3]

אולי קצת מוגזמת

קודם כל נראה שחוץ ממך לאף אחד לא היתה בעיה - עובדה שהבן התרצה בפיתרון חלופי. אני מניחה שהמטרה היתה לנסות למנוע ממנו חוויה לא נעימה ולא להתמודד עם התגובה שלו אם ירצה ולא יהיה - אבל זה בבית של ההורים (ושלה) - ואלא אם ברור מראש שהגמדים מיועדים רק עבורו אז נראה לי שזכותה המלאה לאכול אותם. אפשר לנסות להציע לה להימנע אבל לכעוס שלא הסכימה ? נראה לי מיותר. חבל. נראה לי שאם כעסת זה לא היה נקודתית בגלל זה אלא סתם ארוע שהוציא את ממך החוצה (קצת פסיכולוגיה בגרוש

- אבל זה מה שנראה לי)

 

[Mלביאה]

לא מדוייק

* הגמדים לשניהם וזה ידוע, אנחנו שם כל שבועיים בערך. ובכלל- לכל מי שרוצה רק של"קטנים" (=שניהם) יש עדיפות וזה ברור מאליו. * היתה נוצרת בעיה לו לא הייתי מוצאת פתרון בזק. גם בין מבוגרים זה כך (בסיטואציה מותאמת כמובן). * התמודדות עם תגובתו כשאין- עם זה אין לי בעיה, תמיד יש משהו אחר ובזה דווקא יש לי הרבה נסיון (במציאת פתרונות בזק). לגבי הכעס- זה לא רק בגלל שזה בני, הייתי מגיבה באופן דומה גם אם היה גמד אחד ולחברה לא היה. עניין של אופי, אני מניחה. שוב, אולי לא הובנתי- העניין היה בדחיית הגמד לאחר כך, ולא באי אכילה או וויתור עליו למענו.

 

[מלמלה]

נראה לי לא הוגן כלפיה

היא הזמינה חברה שלה לגמדים והן הלכו לאכול אני חניחה שאם לא היית כולכת אחריהן גם לך לא היתה נוצרת בעיה לפעמים כדאי לתת לדברים להפתר מעצמם זה בנוסף להמלצות שקבלת מתמר אני אתן דוגמא ל "לא הוגן": חבר בא אל בעלי הם יושבים ורואים כדורגל בעלי מזמין אותו לבירה/עוגה/גלידה אבל יש רק שניים במקרר (אני כבר שתיתי/אכלתי קודם)וגם לי בא מה האפשרויות ? שאני אגיד גם אני רוצה ואביך את החבר או הבעל? שהחבר יוותר? שהבעל יוותר? או שאני אמצא לי תחליף - כמו שזה נפתר אצלכם

 

[אםהבניםשמחה]

עם כל הכבוד לך

את זוכרת שאכלת כבר, הפעוט בטח לא זוכר. לך הרבה יותר קל לדחות סיפוקים מאשר לו. גם אם לא אכלת. לפחות מצפים ממך שיהיה לך קל יותר...

 

[מלמלה]

חס וחלילה לא התכוונתי שהפעוט יזכור

אלא האם לא תכעס על אחותה הקטנה שאינה רוצה לוותר להציג לאם ולא לפעוט את נקודת מבט של האחות וזה נפלא שהיא שלפה מהר תחליף לגמדים

 

[Mלביאה]

בכל זאת, הדוגמא שנתת היא בין שלושה

מבוגרים. האם יש מה לצפות מילדה בת שש להבין את המצב כשמולה לא בת גילה אלא בן שנה ועשרה ח'? חוץ מזה, לא מדובר על כך שאני כמבוגרת אוותר בשמו. הוא זה שאמור לוותר, וזה לא ממש נראה הגיוני לאור פער הגילים ביניהם. במקרה של שלוש בנות שש, כמו בסיטואציה של מבוגרים- הוויתור הוא כבר עניין של אופי.

 

[ליאת +]

אם היא הייתה הבת שלך

גם אז היית מצפה ממנה שתמיד תוותר לו "כי הוא הקטן יותר"? דווקא יש לא מעט דברים שחשובים יותר לילדה בת שש מאשר לבן שנה ועשרה חודשים. אולי היא נראית לך ענקית, אבל היא גם ילדה.

 

[Mלביאה]

לא. וגם כשהיא אחותי ולא בתי- לא,

וזה קורה כל הזמן. שוב מדגישה: לא בקשתי שתוותר על הגמד למענו, אלא שתאכלנה הן את שניהם יותר מאוחר ולא בנוכחותו. אז... לצפות או לא?

 

[ליאת +]

תלוי מה היחסים בינכן בדרך כלל

וגם מה היה המצב באותו הרגע. ילדים מסוגלים לעשות מעשים מאוד מפתיעים של נדיבות לצד ביטויים של אגואיסטיות מובהקת. תלוי עד כמה היא הייתה שקועה במשחק עם החברה. עד כמה היא כבר וויתרה לאחיין הקטן קודם לכן. באיזה טון פנית אליה ועוד ועוד. את מדגישה כל הזמן שרק ביקשת ממנה לדחות את האכילה, אבל גם הבקשה לדחיה של האכילה היא וויתור על משהו, על הסיפוק המיידי.

 

[Mלביאה]

צודקת. תודה. (היחסים גם בין שתינו

וגם ביניהם טובים. אין בי פטרונות אימהית עליה, למשל. סתם אחות גדולה)

 

[מלמלה]

לא הוא כעס

את מצאת פתרון מוצלח ובכל זאת נשארת כועסת את פנית אליה לא הוא פנה אולי אם לא היית ניגשת אחריו והוא היה זה שמבקש היא היתה מוותרת אבל כשאת ביקשת אז היא לא רצתה לוותר (לך) אולי היא רגילה שאת תמיד מוותרת לה ולא הבחינה שהפעם הוויתור הוא לילד הקטן