הנשיא צודק. מצטער לומר.
סליחה על הדברים הקשים שאני הולך להשמיע, אבל זו דעתי. הנשיא פשוט צודק. העובדה שלמדינת ישראל יש מין כותרת של "בית לכל יהודי הגולה" בשום פנים ואופן לא צריכה להיות בסיס לחיפוש שבטים יהודים או יהודים למחצה בכל מקום שהוא בעולם, ולשלוח להם מטוסים במבצע חשאי (אח... כמה שאנחנו אוהבים את המלים הצבאיות האלה "מבצע חשאי"...) כדי להביא אותם ארצה. לתת מיידית אזרחות לכל יהודי שמבקש? מצויין. לפעול לעזרה ליציאה ממשטרים דיקטטוריים? מצויין. אבל לא להעלות מאות אלפים של ספק יהודים בשם איזה אתוס ציוני ישן שכבר אבד עליו הכלח. כי אכן כן חברים. מצער לשמוע (וכבר אמרו את זה פה בשרשור הזה) אנחנו לא מדינה ציונית. מה לעשות? עובדה. אנחנו מדינה ארופאית אגואיסטית מודרנית. בעלת אורח חיים מערבי מתקדם, וצורת חשיבה בהתאם... כבר אין לנו קיבוצים בכל רחבי הארץ כדי שיהיו כור היתוך לכל עולה חדש (ואלו שישנם? מופרטים עד קצה הציפורן) אנחנו כבר לא יכולים לשלוח אלפי עולים למעברות ולקוות שייבשו ביצות במרחק מאה קילומטרים מקריית ההי-טק של הרצליה פיתוח. לא תהיה לנו "תקופת צנע" קיבוצית שבה יצטמצמו כל האזרחים למען עתיד כלכלי שווה. אין לנו מפעלים בעלי גאוות יחידה שהעובדים בהם צועדים בראש מורם עם דגל אדום באחד במאי, ישראל מודל 2006 היא מדינה קפיטליסטית לעילא. על כל מה שמשתמע מכך, ולמעט התאגדות מבורכת סביב כל מה שקשור בביטחון - אנחנו בסך הכל אוסף של נהנתנים שעסוק - כמו כל אזרח אחר בעולם המערבי - בדאגה עמוקה לכנה לתחת של עצמינו. לצערי, אני לא ממש יודע הסטוריה, ולא יכול לנתח האם המצב באתיופיה בזמן מבצע "משה" או "שלמה" היה סכנת חיים מיידית או מצוקה מתמשכת. אבל אני כן מכיר את המצב בקובה, למשל, ורוצה לספר לכם כמה מלים על העליה הזו, הדי-מאוחרת מהמדינה המוזרה הזו: קובה היא כלא אחד גדול. על כל המשתמע מכך. רוב תושביה עניים, הרכוש מולאם, נאסר עליהם לעסוק בפעילות חופשית (שלא למען המדינה) ולצאת את הארץ. המזון בצמצום (לפי תלושים) ומרבית הפעילות הכלכלית נעשית בשוק השחור - אי לכך, אזרח קובני ממוצע הוא אחד מהשניים: עני מרוד או מועמד פוטנציאלי למאסר עולם... אין בקובה הומלסים. כל אדם זכאי למגורים חינם (לא כולל מים זורמים בברז...) לרפואה חינם, ולהשכלה אקדמית חינם. הקובנים , בדומה לתושבי רוסיה לשעבר, הם שלווים, ספורטיביים, משכילים במדעים, ובעלי תוחלת חיים ארוכה. ולמרות זאת, אלפי תושבים מנסים לברוח מהכלא הזה מדי שנה. רובם מסיימים את חייהם או נאסרים. אחרי משא ומתן עם פידל קסטרו, שניסה למצוא חן בעיני העולם, קיבל כל יהודי קובני את הזכות החד פעמית לעלות לישראל. כל קובני שאי פעם קשר את גורלו ביהודי כלשהוא מיהר להמלט משם. כולל אפריקאים שורשיים וותיקים שאחד מאבות אבותיהם נישא פעם - באחד מהפעמים הרבות שהקובנים נישאים ומתגרשים - ליהודיה. הם באו לארץ. ואז צצה הבעיה הגדולה: עבור מי שבמשך דורות התרגל לכלא עצל ומנוון, היה קשה להסתגל לחיים מודרניים. בתוך זמן קצר הפכו הקובנים להמון נזעם. הם הפגינו בכל מקום כיד לקבול על תנאי הקליטה שלהם. הם השתכנו במרכזי קליטה וסרבו לצאת משם. התקשו להשתלב בלימודים, עבודה, תרבות. חלקם (כל מי שייכל) היגרו לחו"ל, חלקם מתקשים להתמודד עד היום. ארתורו אלפונסו דיאז היה בין האלו. מולאטי (בן תערובת) שנישא ליהודיה והגיע לארץ. בגיל חמישים ושש ,ואחרי שנים של תלושי מזון הוא התקשה למצוא עבודה ולהתמיד בה. ניסה לשיר בלהקות קובניות שהופיעו בבתי קפה קטנים, היגר לספרד, חזר משם, והיגר וחזר שוב. לפני כשנה, כשמשרד הקליטה הודיע לו שהגיע הזמן (אחרי שנים רבות) לפנות את מרכז הקליטה ולמצוא מגורי קבע - הוא השליך את עצמו תחת גלגלי משאית בכביש החוף - ומת. וזהו, אם תרצו, עצם הקונפליקט: מצד אחד אנחנו נורא רוצים להציל יהודים ממדינות קשות. רעבות או דיקטטוריות. מצד שני אין לנו יכולת (לאיזו מדינה יש?) "להמציא" להם מאפס אישיות חדשה ולשלב אותם במדינה קפיטליסטית. במיאמי, מליוני (!) קובנים מתגוררים ברבעי-מהגרים ועובדים קשה למחייתם. בספרד אלפים מהם מתמזגים לתרבות הסייאסטה המשועממת בחבלי ארץ נידחים. אצלינו, בישראל הקטנה, שרובע המהגרים היחיד שלה, המשתרע על פני שלושה רחובות במרכזה של תל-אביב, שטוף בפעילות נמרצת של משטרת ישראלת המצויינת, ושהמרחק בין שכונת העוני בנתיבות לווילות של עומר הוא ארבעים דקות קצרות ונגישות - הם זורקים את עצמם תחת גלגלי משאית או נגררים לפשע. מה עדיף? חיי מצוקה בארץ נחשלת או מוות הירואי בישראל? מלחמת הישרדות יום-יומית במדינה שבה זו צורת החיים - או ייאוש פשע וחוסר יכולת להתאקלם במדינה שרוב תושביה בעלי סלולארי ודי-וי-די? לא יודע. וגם אין לי פתרון קסם. אבל אני בטוח לפחות בדבר אחד: מספיק עם האוטופיה. מספיק עם הדמעות בעיניים והזקפה הלאומית. בוא נודה בזה: אנחנו לא בית לשום דבר. יש לנו אג'נדה ציונית במרתפי מוזאון ישראל, ואמנת מקדונלד'ס ברחובות. אנחנו יכולים לפתוח את השער לכל אחד, ולהיות מודעים לסבירות הגבוהה שהוא יקלל אותנו תוך זמן די קצר. וימשיך לקלל לפחות עד ליום בו הוא ייקלט במתקן מסודר, בעל שלוש ארוחות חינם, פעילות ספורט מסודרת ומסובסדת, טיפול גמילה, שיקום, והכנה לחיים אזרחיים. ניחשתם נכון. אני לא מתכוון למתנ"ס בשדרות, אני מתכוון לכלא מעשיהו או תל-מונד... טוב או לא טוב? לא יודע. מודעות. זה שם המשחק לדעתי. אם נצא מהבועה הציונית, הייתי רוצה לקוות שאי שם למעלה (בכנסת, לא בשמים) יהיה מי שיידע איך שומרים על העקרונות הציוניים תוך כדי פיקחון של מדינה קפיטליסטית-מודרנית.
