ש. מהסוג המעצבן

[דער_רוסישער]

ש. מהסוג המעצבן

"בָּאֳנִיָּה" יש לבטא "BAONIYA" או "BOONIYA"? ולמה?

 

[גנגי]

ובכן:

BA'ONIYA. הסיבה פשוטה: חשוב איך אומרים זאת ביידוע רגיל, ובתוספת של בכ"ל זה תמיד יהיה אותו דבר. לעומת זאת - וָאֳנִיָּה הוא ללא יידוע, ולכן הוא מושפע מתנועת הקמץ החטוף, על כן: VO'ONIYA.

 

[דער_רוסישער]

רֹב תודות.

 

[friend9]

לגנגי

ומה במקרה שזה ללא יידוע, למשל: נסעתי באנייה צהובה?

 

[גנגי]

כמובן...

אפילו לא עלה בדעתי כשעניתי, ואכן הצדק עימך. נסעתי בָּאֳנִיָּה צהובה = BO'ONIYA (סליחה, אני לא ממש מרוכזת היום, אבל יש לי שק שלם של סיבות, בחיי.)

 

[hillelg]

נָעֳמִי!

מדוע זה נראה לי שאת סותרת את עצמך? מצד אחד, את מקפידה לקרוא לעצמך Naomi, כמסורת יהדות ספרד, הקוראים קמץ הבא לפני חטף-קמץ כקמץ רחב, ומצד שני את אומרת Bo'onia, כטענת המדקדקים כיום, שהתנועה הזו קטנה היא. התחליטי?

 

[גנגי]

אני נוהגת מנהג שווה

באשכנזים ובספרדים, כמצוות ה"פוליטיקלי קורקט" - פעם מצדדת בזה ופעם בזה. וברצינות - סליחה, אבל מה הקשר? קמץ קטן הוא קמץ קטן, וגדול הוא גדול, לא? העניין הוא שלגבי הקמץ הקטן ב-"ואנייה" אין מחלוקת, ובאשר לזה ב-"נעמי" יש, דווקא, ואני, מסיבות שאינן רק ענייניות, בחרתי להעדיף את הקמץ הגדול על פני הקטן: הן מפני שכך מצא חן באזניי, והן מפני שכך נטו לומר גם מוריי ורבותיי הלשונאים, אלה שיראתי מפניהם בעבר (זוכר שדיברנו על פרופ' בר אשר? אז הוא, למשל, שאין הגייה מדוייקת משלו, הוגה בקמץ גדול את "נעמי"). האמת היא שהוא גם נימק באזניי בעבר למה הוא סבור שזה קמץ גדול, אלא שגילי המופלג וזכרוני המחורבן חברו להסתיר ממני את המידע הנכסף אי-שם בין פיתולי מוחי (מתוך הנחה שלא כולו נשר).

 

[hillelg]

דווקא

עד כמה שידוע לי, יש מחלוקת גם בקמץ הנ"ל. ["כל ראש לָחֳלִי", למשל.] בקמצים כאלה יש מתג, ועל כן המסורת הספרדית תומכת בהרחבתם. סליחה! בר-אשר המהולל הסביר לך מדוע יש להגות 'נעמי' בקמץ גדול, ואינך זוכרת את הסברו? אני לא אסלח לך על כך!

 

[גנגי]

אבל... יש נסיבות מקילות!

הגיל, והניוון המוחי, ופיזור הנפש, והכלב שאכל לי את אותה מחברת, וסבתי (שמעולם לא הכרתי) שמתה, ושאר ירקות ששכחתי.... (אמרתי לך שהזיכרון לא משו..) - ויש לי אפילו פתק מההורים, רק אינני מוצאת אותו. אשלים את השיעורים לרגילה הראשונה שלך.

 

[or99]

וגם "היתה כאניות סוחר".

הרב ברויאר בנספח לחומש בהוצאת חורב, טוען שמי שאין לו מסורת ספרדים יכול לסמוך על כך ולקרוא בקמץ קטן גם בתורה. הוא אומר זאת אפילו על תָעָבְדם ששם החטף קמץ קטן הפך לקמץ קטן רגיל (שכחתי איך קוראים לתופעה...) ואם כבר מדברים על הנושא: מה ההוכחה של החוקרים שבמלה קָדשים הקמץ רחב?

 

[or99]

שבמלה קדשים הקמץ קטן כמובן.

 

[גנגי]

טוב...

התלבטתי קודם אם בכלל להיכנס לזה ולהסביר שזה לא קמץ גדול אלא קטן, אבל היות ששינית בעצמך... כל הצורות המלעליות בעברית ("הסגוליים") שמתנהגות על דרך [

בוקר, חורף, חודש, עובש, אוכל, נוער, צוהר, כותל, בוהק....

] וכו' וכו' וכו', כלומר - תנועת [O] + תנועה קטנה (סגול במקור, או פתח בעיצור גרוני), בנטייה מתקצרת תנועת ה-[O] לשווא נע / חטף (בֹּקֶר - בְּקָרִים, חׁדש - חֳדשים, צֹהר - צְהָרִים). במקרא קורה (ולא במקרה) לרוב שמנקדים שווא נע כחטף. תנועת חטף נבחרת באחת משתי דרכים: או שהיא התנועה הקרובה ביותר לזו שבעיצור הסמוך, או שהיא קרובה לצורת המקור של התנועה (מה שקורה במקרה שלפנינו): כולנו מכירים את הדוגמות הנפוצות ביותר של שִבֳּלים וצִפֳּרים, נכון? ובכן, אלו שרידים של תופעה שהיתה קיימת בעבר, וזה חטף לתפארת הקריאה ולא יותר. במקרים שהקריאה הושפעה מהתנועה עד כדי כך ששכחו שזה בעצם רק לתפארת הקריאה, התנועה "התקבעה" גם בדיבור, מה שקרה בציפורים ושיבולים. היות שאת הצורה "הקֳדשים" אנו מוצאים במקרא בחטף-קמץ, סביר שההגייה של החטף כ-[O] השפיעה כך שהעובדה שבעצם היה צריך להיות שם שווא נע נשכחה מלב המדברים. ובאמת הנה המילה "קדשים" (שאמנם מופיעה הרבה פחות מאשר "הקדשים" אבל עדיין אינה נדירה) מופיעה כבר בקמץ קטן, כלומר - החטף צמח לכדי תנועה קטנה עצמאית (בקרוב אצל הציפורים והשיבולים). עד כאן מירושלים ההרוסה (בעזרת אולמרט) ושתיבנה (בעזרת השם, במהרה בימינו אמן). כאן גנגי מחזירה את השידור והולכת לגהץ כל מה שלא זז.

 

[גנגי]

לתופעה קוראים

"פירוק צרור שוואים".

 

[דער_רוסישער]

סתם.

שיר השיכור שלי הָעֵט כּוֹתֵב. זֶה מְ-צֻ-יָּן! מַה עוֹד תְּבַקֵּשׁ, שִׁכּוֹר כְּנוֹחַ? לֹא גַּם. זוֹ סְתָם כָּךְ מְצִיאָה. אֵיךְ עוֹד תּוּכַל גּוֹלֵל וּגְנֹחַ? וּבְכֵן, יָמִים- יָם לְפָנַי. לֹא בּוֹ לִצְלֹל. אוֹתוֹ לִצְלֹחַ. הֵיכָן אֲנִי? לְאָן פָּנַי? לֹא. הֵרָגַע. חֲדַל לִצְרֹחַ. לִבְּךָ בַּיַּיִן טוֹב, חָבֵר, לֹא תִּתְבּוֹנֵן לְאָן תָּבוֹאָה... חֲדַל, שׁוֹטֶה! הַאִם תֹּאבֶה כְּלֹא אֶחָד גָּדוֹל לִגְוֹעַ? לֹא! תִּתְגַּבֵּר כִּגְבֹר אֲרִי עַל מַכְשֵׁלָה בְּדֶרֶךְ טֶרֶף! גַּם אִם יִגְבָּהוּ כְּהָרִים הַמַּכְשֵׁלוֹת- אַתָּה לֹא תֵּרֶף! ...וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, לֹא הִלְעַטְתִּי גְּרוֹנִי בִּשְׁתִיָּה מְעֻלָּה? וְאִם כָּךְ אוֹ אִם כָּךְ- הֵרָדֵם. כָּל זֶה יִשָּׁכַח.