שתי בעיות "כבדות"
1. יש לבתנו הגדולה, בת שנתיים ושלושה חודשים, הרגל: לפני השינה, או בשביל להרגע, היא ממששת לנו את הפנים עם קצות האצבעות שלה. ההרגל התפתח כשנגמלה מהנקה לקראת הולדת אחותה, כאחד מהתחליפים שמצאה לעצמה. לי זה די נמאס, המגע המדגדג הזה מציק לי. אי לכך, לפני כמה חודשים הסברתי לה שזה לא נעים לי ובהדרגה בקשתי שתפסיק. אבל מה, אבא מסכים, והמנהג נשמר איתו. ככה הוא גם מרדים אותה לפני השינה. מאחר והוא לא תמיד נמצא אני סופגת את הליטופים האלו לעיתים. במינון נמוך, אני עומדת בזה. אלא שלאחרונה המינון גובר. שוב היא מבקשת יותר, שוב לא נעים לי להתחבק (כי ישר היא מתחילה למשמש לי את הסנטר), בלילות בהם הוא לא נמצא זה מעיק עלי במיוחד. אחת יונקת מפה, שנייה ממששת משם. אני מאד פוחדת שאני גורמת לה להרגיש דחוייה, ולכן נראה לי שהפסקה של כל העניין הכרחית. מצד שני, אין לה אוביקט מעבר ולא הצלחנו "לידד" אותה עם שמיכה או בובה במקום, ואנחנו לפני עוד מעבר קשה בחיים (חוזרים לארץ, נהיה הרבה מאד בלי אבא), ואני לא רוצה לקחת לה את ההרגעה הזאת. אני מרגישה במלכוד. הנטייה שלי, היא להפסיק את המנהג לגמרי, כדי לא לשים אותה במצב של דחייה מתמיד. מה דעתכן? יש סיכוי שתמצא לעצמה תחליף לבד? זה חריף מדי? 2. אותה בת, שתהיה בריאה, בתי הראשונה שבאה אחרי תקופת טיפולי פוריות ארוכה, זכתה לאמה שמתעסקת איתה כנראה יותר מדי. בעוד אצל המטפלת, כאשר נוכח ילד נוסף היא משחקת יפה לבד או לידו או איתו, איתנו בבית או עם המטפלת לבד היא לא משחקת לבד. כל הזמן צריך להפעיל אותה. ברגעים "מתים", בהם אנחנו מדברים ביננו, או יושבים עם אורחים בלי ילדים, או עסוקים עם התינוקת, היא ישר רוצה וידאו. אני מוכנה לוידאו פעמיים ביום, שלוש במקרים יוצאי דופן, אבל לא יותר. הייתי רוצה שתדע לשחק עם עצמה, כמו שראיתי שהיא יודעת בנוכחות הילד אצל המטפלת, גם בבית. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני מניחה שהגבתי והפעלתי יותר מדי כשהייתה קטנה. איך מתקנים את זה עכשיו? לפעמים אני מציעה לה פעילות בה היא מחזיקה לבד: לשטוף כלים, רצפה (משחקי מים), או לצייר בגואש, ואז אני יכולה לעסוק בשלי. אבל אם אני לא מציעה, היא לא יוזמת. ברירת המחדל שלה זה תמיד וידאו.
1. יש לבתנו הגדולה, בת שנתיים ושלושה חודשים, הרגל: לפני השינה, או בשביל להרגע, היא ממששת לנו את הפנים עם קצות האצבעות שלה. ההרגל התפתח כשנגמלה מהנקה לקראת הולדת אחותה, כאחד מהתחליפים שמצאה לעצמה. לי זה די נמאס, המגע המדגדג הזה מציק לי. אי לכך, לפני כמה חודשים הסברתי לה שזה לא נעים לי ובהדרגה בקשתי שתפסיק. אבל מה, אבא מסכים, והמנהג נשמר איתו. ככה הוא גם מרדים אותה לפני השינה. מאחר והוא לא תמיד נמצא אני סופגת את הליטופים האלו לעיתים. במינון נמוך, אני עומדת בזה. אלא שלאחרונה המינון גובר. שוב היא מבקשת יותר, שוב לא נעים לי להתחבק (כי ישר היא מתחילה למשמש לי את הסנטר), בלילות בהם הוא לא נמצא זה מעיק עלי במיוחד. אחת יונקת מפה, שנייה ממששת משם. אני מאד פוחדת שאני גורמת לה להרגיש דחוייה, ולכן נראה לי שהפסקה של כל העניין הכרחית. מצד שני, אין לה אוביקט מעבר ולא הצלחנו "לידד" אותה עם שמיכה או בובה במקום, ואנחנו לפני עוד מעבר קשה בחיים (חוזרים לארץ, נהיה הרבה מאד בלי אבא), ואני לא רוצה לקחת לה את ההרגעה הזאת. אני מרגישה במלכוד. הנטייה שלי, היא להפסיק את המנהג לגמרי, כדי לא לשים אותה במצב של דחייה מתמיד. מה דעתכן? יש סיכוי שתמצא לעצמה תחליף לבד? זה חריף מדי? 2. אותה בת, שתהיה בריאה, בתי הראשונה שבאה אחרי תקופת טיפולי פוריות ארוכה, זכתה לאמה שמתעסקת איתה כנראה יותר מדי. בעוד אצל המטפלת, כאשר נוכח ילד נוסף היא משחקת יפה לבד או לידו או איתו, איתנו בבית או עם המטפלת לבד היא לא משחקת לבד. כל הזמן צריך להפעיל אותה. ברגעים "מתים", בהם אנחנו מדברים ביננו, או יושבים עם אורחים בלי ילדים, או עסוקים עם התינוקת, היא ישר רוצה וידאו. אני מוכנה לוידאו פעמיים ביום, שלוש במקרים יוצאי דופן, אבל לא יותר. הייתי רוצה שתדע לשחק עם עצמה, כמו שראיתי שהיא יודעת בנוכחות הילד אצל המטפלת, גם בבית. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני מניחה שהגבתי והפעלתי יותר מדי כשהייתה קטנה. איך מתקנים את זה עכשיו? לפעמים אני מציעה לה פעילות בה היא מחזיקה לבד: לשטוף כלים, רצפה (משחקי מים), או לצייר בגואש, ואז אני יכולה לעסוק בשלי. אבל אם אני לא מציעה, היא לא יוזמת. ברירת המחדל שלה זה תמיד וידאו.
