ימני מפוכח
New member
שתיקתם של הצבועים
אלה שכינו את בכירי צה"ל "רוצחים",שותקים מול הרצח שמבצעים אחיהם בגדה.מתברר שהזעקות של בכירי ערביי ישראל היו הצגה- בעזה הסתיימה מלחמת האחים,החמאס הכריע את פתח,ועזה נמצאת בשליטתו הבלעדית.מי שהתנגד לו בעבר נמצא בסכנת חיים.אנשים מתחבאים,מי שיכול בורח,אלו שנתפסים נעצרים,מוכים ויש כאלה המוצאים להורג באכזריות.העולם כולו מגנה את התנהגותה של תנועת הימאס,איש אינו מקבל את הנעשה בשלוות נפש.אולם במהלך השבועות האחרונים נדם קול אחד,קול שדווקה נקט עמדה מגובשת וקיצונית כאשר ישראל היתה מעורבת בסכסוך.זהו קולה של המנהיגות הערבית הישראלית,אלו קולותיהם של חברי הכנסת הערבים והאינטלקטואלים. המנהיגות הערבית הישראלית ידעה לבקר את ישראל בכל פעם שנעשתה ברצועה פעולה צבאית.אותה מנהיגות הוציאה לרחובות מפגינים למען תושבי הרצועה לאות הזדהות עם סבלם ומאבקם הלאומי.אותה מנהיגות עמדה על בימת הכנסת וכינתה את בכירי צה"ל "רוצחים".אותה מנהיגות שותקת כאשר חלק גדול מתושבי רצועת עזה נאלצים לחיות בפחד,ובמחסור ובסכנה בגלל מלחמת האחים והאכזריותו של המנצח בה. כיצד ייתכן שח"כ אחמד טיבי,שרואיין בשבוע שעבר בתוכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל,לא אמר מילה אחת בגנות התנהגות החמאס?כיצד ייתכן שחברי הכנסת של חד"ש אינם מארגנים איזה מצעד הזדהות עם אנשי הרצועה?כיצד ייתכן שפתאום לפתע,סבלם של הפלשתינים הפך הפקר?האם סבל שנגרם על-ידי חמאס שונה במהותו מסבל שנגרם על-ידי ישראל? ומה עם האינטלקטואלים ואנשי תרבות,אלה שלא שתקו כשתותחי ישראל רעמו?לפתע,ללא שום הודעה מוקדמת,נדם קולם.האם מוחמד בכרי לא צריך לבצע מונולוג של פליט פלשתיני?לא כזה שנדחק ממולדתו ע"י ישראל,אלא כזה שנאלץ לנוס על נפשו מאימת חמאס?האם אדם שאיבד את כל עולמו,רכושו הוחרם ומשפחתו נרדפת בגלל זהות פוליטית אחרת,אינו רשאי לקבל את אותו מעמד המקנה למי שהפך פליט בשל בן לאום אחר? לו ההנהגה הערבית הישראלית היתה באמת דואגת לעזתים היא היתה יוזמת מבצע,שבו ערביי ישראל פותחים את בתיהם בפני אלה הבורחים מהרצועה,היא היתה קוראת לערביי ישראל לגייס תרומות למען אלה שברחו לראמללה ולגדה.היא היתה יוזמת גינוי משותף של תנועת חמאס ומעשיה.היא היתה עושה את כל מה שהיא כבר עשתה בעבר,כשישראל היתה צד בסכסוך. בעצם העובדה שהיא בוחרת להתייחס אל המתרחש בשוויון נפש,היא מוכיחה שכל המקרים בהם היא התגייסה למען הפלשתינים היו לא יותר מניסיון להשיג רווח פוליטי.בשתיקתה ובהתעלמותה מוכיחה ההנהגה הערבית הישראלית שהפלשתינים,מבחינתה, היוו מקפצה פוליטית צינית הרבה יותר מאשר אחים. מיכאל אהרוני מעריב
אלה שכינו את בכירי צה"ל "רוצחים",שותקים מול הרצח שמבצעים אחיהם בגדה.מתברר שהזעקות של בכירי ערביי ישראל היו הצגה- בעזה הסתיימה מלחמת האחים,החמאס הכריע את פתח,ועזה נמצאת בשליטתו הבלעדית.מי שהתנגד לו בעבר נמצא בסכנת חיים.אנשים מתחבאים,מי שיכול בורח,אלו שנתפסים נעצרים,מוכים ויש כאלה המוצאים להורג באכזריות.העולם כולו מגנה את התנהגותה של תנועת הימאס,איש אינו מקבל את הנעשה בשלוות נפש.אולם במהלך השבועות האחרונים נדם קול אחד,קול שדווקה נקט עמדה מגובשת וקיצונית כאשר ישראל היתה מעורבת בסכסוך.זהו קולה של המנהיגות הערבית הישראלית,אלו קולותיהם של חברי הכנסת הערבים והאינטלקטואלים. המנהיגות הערבית הישראלית ידעה לבקר את ישראל בכל פעם שנעשתה ברצועה פעולה צבאית.אותה מנהיגות הוציאה לרחובות מפגינים למען תושבי הרצועה לאות הזדהות עם סבלם ומאבקם הלאומי.אותה מנהיגות עמדה על בימת הכנסת וכינתה את בכירי צה"ל "רוצחים".אותה מנהיגות שותקת כאשר חלק גדול מתושבי רצועת עזה נאלצים לחיות בפחד,ובמחסור ובסכנה בגלל מלחמת האחים והאכזריותו של המנצח בה. כיצד ייתכן שח"כ אחמד טיבי,שרואיין בשבוע שעבר בתוכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל,לא אמר מילה אחת בגנות התנהגות החמאס?כיצד ייתכן שחברי הכנסת של חד"ש אינם מארגנים איזה מצעד הזדהות עם אנשי הרצועה?כיצד ייתכן שפתאום לפתע,סבלם של הפלשתינים הפך הפקר?האם סבל שנגרם על-ידי חמאס שונה במהותו מסבל שנגרם על-ידי ישראל? ומה עם האינטלקטואלים ואנשי תרבות,אלה שלא שתקו כשתותחי ישראל רעמו?לפתע,ללא שום הודעה מוקדמת,נדם קולם.האם מוחמד בכרי לא צריך לבצע מונולוג של פליט פלשתיני?לא כזה שנדחק ממולדתו ע"י ישראל,אלא כזה שנאלץ לנוס על נפשו מאימת חמאס?האם אדם שאיבד את כל עולמו,רכושו הוחרם ומשפחתו נרדפת בגלל זהות פוליטית אחרת,אינו רשאי לקבל את אותו מעמד המקנה למי שהפך פליט בשל בן לאום אחר? לו ההנהגה הערבית הישראלית היתה באמת דואגת לעזתים היא היתה יוזמת מבצע,שבו ערביי ישראל פותחים את בתיהם בפני אלה הבורחים מהרצועה,היא היתה קוראת לערביי ישראל לגייס תרומות למען אלה שברחו לראמללה ולגדה.היא היתה יוזמת גינוי משותף של תנועת חמאס ומעשיה.היא היתה עושה את כל מה שהיא כבר עשתה בעבר,כשישראל היתה צד בסכסוך. בעצם העובדה שהיא בוחרת להתייחס אל המתרחש בשוויון נפש,היא מוכיחה שכל המקרים בהם היא התגייסה למען הפלשתינים היו לא יותר מניסיון להשיג רווח פוליטי.בשתיקתה ובהתעלמותה מוכיחה ההנהגה הערבית הישראלית שהפלשתינים,מבחינתה, היוו מקפצה פוליטית צינית הרבה יותר מאשר אחים. מיכאל אהרוני מעריב