שתיים עם לב אחד
הן היו שתיים. שתי חברות שגדלו יחדיו, הן אפילו נולדו בהפרש של שעות ספורות, באותו בית חולים. כאילו הגורל חיבר אותן אחת לשניה. את האושר להורים הן נתנו באותו זמן. את הילדות שלהן הן עברו יחדיו. את שולחן הלימודים בבית ספר העממי הן חלקו יחדיו, את השעות שאחרי הלימודים הן בילו כל פעם בביתה של השניה, כאשר התחושה שעברה בהן היא, שאומנם אלו שני בתים, אבל בעצם זה היה בית אחד ענק. הן סיימו את העממי עם פניהם לחטיבה, ואז לתיכון. לא, הן לא נפרדו מעולם ואף אחד לא יפריד בינהן. הן היו החברות הכי טובות ואת זה כולם ידעו. אפילו נאמר להן לא פעם שהן דומות, כנראה שעם הזמן תווי הפנים נראים דומים, או שמא זו התסרוקת שנראתה אותו הדבר, או החיוך שהיה דומה אצל שתיהן...לך תדע. היו להן שתי לבבות ואהבה אחת. גדולה כזאת, אהבה אחת לשניה!. אהבה שאף אחד ואף גורם לא יוכל לה. המילה קנאה לא הייתה קיימת, שתיהן היו מוצלחות, שתיהן היו יפות ומחוזרות. שתיהן היו מקסימות. שתי כוכבים נדירים. הן היו אחת של השניה וזהרו אחת בזכות השניה. את הצבא הן התחילו יחדיו, באותו יום התגייסו. את הטירונות עשו באותה מחלקה ולא היו מאושרות מהן. ואז היה עליהן להתפצל. האחת למודיעין השניה למשטרה צבאית. זו הייתה להן הפרידה הראשונה והיא הייתה קשה מנשוא. הן התייפחו אחת על שכמה של חברתה. הן לא האמינו ולא חלמו על הרגע הזה. הן היו בטוחות שלנצח יהיו ביחד, אפילו דמיינו לעצמן איך הן יתחתנו בחתונה משותפת, יגורו זו לצד זו כשרק קיר קטן מפריד בינהן,אפילו גיחכו לעצמן על מנהרה קטנה ונסתרת בין שני הבתים. מנהרה שאף אחד לא יידע על קיומה, שתהיה שייכת לשתיהן בלבד.אם לא מנהרה לפחות איזו דלת... ועתה הן צריכות להפרד, כל אחת לדרכה. התחושה היא שעולמן חרב עליהן. איך? איך העזו להפריד בינן, אפילו בחורים לא הצליחו לעשות זאת. האהבה שבינהן הייתה כל כך עצומה שלא היה מקום להכניס חייץ באמצע, לא היה דרך להרוס, לא היה מקום לחדור. הרגע הזה נראה כאין סופי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג, החרדה מהפרידה...האי-אמון שמישהו יכל לאהבה הזאת. שמישהו או משהו הצליח להפרידן. הבטחון שהן תהיינה ביחד לנצח, התערער. והן נפרדו...אלומות, מזועזעות, כואבות...ובוכות. בתקופה הבאה הן לא הפסיקו לכתוב מכתבים אחת לשניה, לדבר בטלפון ללא סוף...לבכות את הפרידה. הן חשו שכאילו מת בהן משהו, נלקח מהן החצי השני..ועם זאת, לא הרפו האחת מהשניה. את היציאות מהצבא בילו בבית. האחת אצל השניה. לצאת לבלות לא יצאו, רק הסתגרו בחדר, בשיחות אל תוך הלילה, מתארות את התחושות כשהן לבד( על אף שדשו זאת שעות בטלפון, כתבו רבות במכתבים...לא נמאס להן). הבטיחו לעצמן שאחריי הצבא הן יטוסו לטיול ארוך יחדיו, למזרח או לאר"הב. כן, שתי יעדים שונים לחלוטין...על זה הן כבר תסכמנה מאוחר יותר. הצבא נראה כמסתיים, עוד חודש לשחרור והן מתחילות לתכנן את צעדיהן המשותפים כאזרחיות מן השורה, כשתי חברות שדבר לא יפריד בינן. האחת מציעה טיסה למזרח, השניה מציעה טיסה לאר"הב. וההחלטה עדיין לא נפלה. ביום השחרור הן הלכו שתיהן מאושרות לבקו"ם, להחזיר את הציוד. לאחר מכן הן הלכו לים, על מנת להכניס קצת צבע לחיים (שיזוף). ואת הלילה בילו בשינה בבית אחד...זהו, הן חופשיות. עתה באמת שום דבר לא יוכל להן, עתה הן לנצח תמיד. ביום למחרת הן נסעו לקניות, לרענן את מלתחת הבגדים. ואז ישבו במסעדה והחלו לתכנן את הטיול. הן לא האמינו איזה פער נוצר בינהן, ולא ידעו מה לעשות?...ארה"ב "מחכה" לאחת והשניה רוצה לטוס למזרח. מה עושים? הן את הטיול רוצות לעשות יחדיו. בסוף החליטו לזרוק מטבע. " עץ או פאלי". עץ יהיה המזרח, שמסמל את הטבע ופאלי יהיה ארה"ב. וכך היה. שתיהן לקחו נשימה ארוכה והמטבע הושלך לאוויר, תקווה בתוך כל אחת מהן שתקוותה תתממש. אט אט הן רואות את המטבע נופל, מתהפך כמה פעמים ואז נופל...מבטי שתיהן נעוצות בו... ארה"ב ההכרעה נפלה. שמחה בעיניה של אחת, אכזבה גדולה בפניה של השניה. המאושרת ראתה את האכזבה בעיניי חברתה ולא הייתה שלמה עם הזכיה. הביטה בעיניי חברתה, אחזה בשתי ידיה ואמרה לה שאולי כדאי, עם כל הקושי שבעניין שכל אחת תגשים את רצונה ואת חלומה. חברתה הביטה בה בעיניי מבוהלות, לא מאמינה למשמע אוזניה, אבל מלבד הנהון קל לא השיבה. את הלילה הן בילו יחדיו שוב, הפעם בשתיקה מהולה בעצב. הן ידעו, הן שוב תיפרדנה האחת מהשניה על מנת להגשים חלום, חלום שלא להאמין אבל כבר לא היה חלום משותף. כל השנים ביחד, כל החלומות המשותפים. הן לא האמינו שלכל אחת חלום והוא שונה מחברתה. האמת כאבה, כי זהו רגע של פרידה, פרידה נוספת..ואולי לא האחרונה. והן כל כך שונאות פרידות. כל כך. במיוחד האחת מהשניה. הן נפרדו, כל אחת לטיול שלה, כל אחת להגשים חלום משלה. כל אחת להקים משפחה משלה. אתמול הן נפגשו, לאחר שבע שנים שלא התראו, האחת חיה את חייה בארץ נישאה למושבניק שהעריץ אותה, השניה מצאה את ייעודה ואת חייה בארה"ב,נשואה למיליונר, מטיילת ברחבי העולם. הן נפגשו והתחבקו ולמרות כל השוני בניהן, למרות הכל הן הרגישו כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו לא מפרידות בינהן שבע שנים. ולרגע אחד נוסף הן חזרו להיות שתיים עם לב אחד. Mאיה.
הן היו שתיים. שתי חברות שגדלו יחדיו, הן אפילו נולדו בהפרש של שעות ספורות, באותו בית חולים. כאילו הגורל חיבר אותן אחת לשניה. את האושר להורים הן נתנו באותו זמן. את הילדות שלהן הן עברו יחדיו. את שולחן הלימודים בבית ספר העממי הן חלקו יחדיו, את השעות שאחרי הלימודים הן בילו כל פעם בביתה של השניה, כאשר התחושה שעברה בהן היא, שאומנם אלו שני בתים, אבל בעצם זה היה בית אחד ענק. הן סיימו את העממי עם פניהם לחטיבה, ואז לתיכון. לא, הן לא נפרדו מעולם ואף אחד לא יפריד בינהן. הן היו החברות הכי טובות ואת זה כולם ידעו. אפילו נאמר להן לא פעם שהן דומות, כנראה שעם הזמן תווי הפנים נראים דומים, או שמא זו התסרוקת שנראתה אותו הדבר, או החיוך שהיה דומה אצל שתיהן...לך תדע. היו להן שתי לבבות ואהבה אחת. גדולה כזאת, אהבה אחת לשניה!. אהבה שאף אחד ואף גורם לא יוכל לה. המילה קנאה לא הייתה קיימת, שתיהן היו מוצלחות, שתיהן היו יפות ומחוזרות. שתיהן היו מקסימות. שתי כוכבים נדירים. הן היו אחת של השניה וזהרו אחת בזכות השניה. את הצבא הן התחילו יחדיו, באותו יום התגייסו. את הטירונות עשו באותה מחלקה ולא היו מאושרות מהן. ואז היה עליהן להתפצל. האחת למודיעין השניה למשטרה צבאית. זו הייתה להן הפרידה הראשונה והיא הייתה קשה מנשוא. הן התייפחו אחת על שכמה של חברתה. הן לא האמינו ולא חלמו על הרגע הזה. הן היו בטוחות שלנצח יהיו ביחד, אפילו דמיינו לעצמן איך הן יתחתנו בחתונה משותפת, יגורו זו לצד זו כשרק קיר קטן מפריד בינהן,אפילו גיחכו לעצמן על מנהרה קטנה ונסתרת בין שני הבתים. מנהרה שאף אחד לא יידע על קיומה, שתהיה שייכת לשתיהן בלבד.אם לא מנהרה לפחות איזו דלת... ועתה הן צריכות להפרד, כל אחת לדרכה. התחושה היא שעולמן חרב עליהן. איך? איך העזו להפריד בינן, אפילו בחורים לא הצליחו לעשות זאת. האהבה שבינהן הייתה כל כך עצומה שלא היה מקום להכניס חייץ באמצע, לא היה דרך להרוס, לא היה מקום לחדור. הרגע הזה נראה כאין סופי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג, החרדה מהפרידה...האי-אמון שמישהו יכל לאהבה הזאת. שמישהו או משהו הצליח להפרידן. הבטחון שהן תהיינה ביחד לנצח, התערער. והן נפרדו...אלומות, מזועזעות, כואבות...ובוכות. בתקופה הבאה הן לא הפסיקו לכתוב מכתבים אחת לשניה, לדבר בטלפון ללא סוף...לבכות את הפרידה. הן חשו שכאילו מת בהן משהו, נלקח מהן החצי השני..ועם זאת, לא הרפו האחת מהשניה. את היציאות מהצבא בילו בבית. האחת אצל השניה. לצאת לבלות לא יצאו, רק הסתגרו בחדר, בשיחות אל תוך הלילה, מתארות את התחושות כשהן לבד( על אף שדשו זאת שעות בטלפון, כתבו רבות במכתבים...לא נמאס להן). הבטיחו לעצמן שאחריי הצבא הן יטוסו לטיול ארוך יחדיו, למזרח או לאר"הב. כן, שתי יעדים שונים לחלוטין...על זה הן כבר תסכמנה מאוחר יותר. הצבא נראה כמסתיים, עוד חודש לשחרור והן מתחילות לתכנן את צעדיהן המשותפים כאזרחיות מן השורה, כשתי חברות שדבר לא יפריד בינן. האחת מציעה טיסה למזרח, השניה מציעה טיסה לאר"הב. וההחלטה עדיין לא נפלה. ביום השחרור הן הלכו שתיהן מאושרות לבקו"ם, להחזיר את הציוד. לאחר מכן הן הלכו לים, על מנת להכניס קצת צבע לחיים (שיזוף). ואת הלילה בילו בשינה בבית אחד...זהו, הן חופשיות. עתה באמת שום דבר לא יוכל להן, עתה הן לנצח תמיד. ביום למחרת הן נסעו לקניות, לרענן את מלתחת הבגדים. ואז ישבו במסעדה והחלו לתכנן את הטיול. הן לא האמינו איזה פער נוצר בינהן, ולא ידעו מה לעשות?...ארה"ב "מחכה" לאחת והשניה רוצה לטוס למזרח. מה עושים? הן את הטיול רוצות לעשות יחדיו. בסוף החליטו לזרוק מטבע. " עץ או פאלי". עץ יהיה המזרח, שמסמל את הטבע ופאלי יהיה ארה"ב. וכך היה. שתיהן לקחו נשימה ארוכה והמטבע הושלך לאוויר, תקווה בתוך כל אחת מהן שתקוותה תתממש. אט אט הן רואות את המטבע נופל, מתהפך כמה פעמים ואז נופל...מבטי שתיהן נעוצות בו... ארה"ב ההכרעה נפלה. שמחה בעיניה של אחת, אכזבה גדולה בפניה של השניה. המאושרת ראתה את האכזבה בעיניי חברתה ולא הייתה שלמה עם הזכיה. הביטה בעיניי חברתה, אחזה בשתי ידיה ואמרה לה שאולי כדאי, עם כל הקושי שבעניין שכל אחת תגשים את רצונה ואת חלומה. חברתה הביטה בה בעיניי מבוהלות, לא מאמינה למשמע אוזניה, אבל מלבד הנהון קל לא השיבה. את הלילה הן בילו יחדיו שוב, הפעם בשתיקה מהולה בעצב. הן ידעו, הן שוב תיפרדנה האחת מהשניה על מנת להגשים חלום, חלום שלא להאמין אבל כבר לא היה חלום משותף. כל השנים ביחד, כל החלומות המשותפים. הן לא האמינו שלכל אחת חלום והוא שונה מחברתה. האמת כאבה, כי זהו רגע של פרידה, פרידה נוספת..ואולי לא האחרונה. והן כל כך שונאות פרידות. כל כך. במיוחד האחת מהשניה. הן נפרדו, כל אחת לטיול שלה, כל אחת להגשים חלום משלה. כל אחת להקים משפחה משלה. אתמול הן נפגשו, לאחר שבע שנים שלא התראו, האחת חיה את חייה בארץ נישאה למושבניק שהעריץ אותה, השניה מצאה את ייעודה ואת חייה בארה"ב,נשואה למיליונר, מטיילת ברחבי העולם. הן נפגשו והתחבקו ולמרות כל השוני בניהן, למרות הכל הן הרגישו כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו לא מפרידות בינהן שבע שנים. ולרגע אחד נוסף הן חזרו להיות שתיים עם לב אחד. Mאיה.
