שתבער אדמתם
הנה אנחנו, יושבים איש איש בביתו, מחזיקים את ראשינו בתהייה, בוכים, צועקים, רצים מהר מהר עד שנתקעים בקיר ונופלים מעולפים לריצפה. זה קורה לכולנו, וזה היה קורה לכל אדם הגיוני שצריך, במשך יותר מחצי שנה, לראות באמצעי התקשורת את בניו וחבריו נופלים בקרבות. זוהי, האינטיפדה. הבעיה היא לא הם. באמת שלא. הפלשתיניאים הם רק חוד החנית של הבעיה, אבל היא הרבה יותר גדולה מהם. הבעיה היא אנחנו. הבעיה נמצאת אצלנו ובסכיזופרניה החמורה שלנו כעם מוסרי. במשך שנים למדנו מה פשיזם עשה לעולם, שמענו על כל ההרוגים, שמענו על הדיכוי, ההתעללות, חלקנו אפילו חווה אותו, וכל זאת תודות לפשיזם בגרמניה, באיטליה, באנגליה, בצרפת, בספרד, בסין (והרשימה ממשיכה), אך אנו, במקום לפעול בהיגון שכה מסמל את השמאל הישראלי (לדעתם בלבד, כמובן) ופשוט להתרחק בצורה מודעת ומחושבת מפשיזם, רצנו בקנאות לקיצוניות השניה, והחלטנו להבליג בכל מחיר, ווותר לכל, וכך קרה שבמקום שהבעיה הייתה נפתרת עוד בתחילת האינתיפדה, אנו פשוט נתתו לפלשתינאים תקווה. ולתת תקווה לאותו אדם שרואה רק פתרון אחד, הרג, זו הטעות הגדולה ביותר שעשינו. ושוב, אני לא מאשים איש. השמאל, שמסיבות שרחוקות מבינתי, מייצג את עצמו כריאליסט ומחושב, נראה לי לא יותר מילד שעוצם את עיניו בכוח כדי להתכחש למציאות וכדי להימנע מפתרונה. פזיפיזם, היא המחלה החדשה. והמחלה הזו עוד תפגע לנו עמוק בלב. השמאל באמת שאינו אשם, כי הוא פועל אימפולסיבית, הוא לא רוצה לראות דם, סבל או מוות, הוא לא רוצה שימותו לנו חיילים, הוא לא רוצה לראות את הכל, ולכן אני מכבד שמאלנים, כי הם מאמינים במה שהם אומרים ודובקים בזה. הטעות היא שלנו. לא שלהם. וכהטעות הזו תיפתר, אנו נצליח לטפל גם בתוצאות טעויותיהם. קדימה, לכו תלחצו את היד שתוקעת את סכינה בלב ילדכם.
הנה אנחנו, יושבים איש איש בביתו, מחזיקים את ראשינו בתהייה, בוכים, צועקים, רצים מהר מהר עד שנתקעים בקיר ונופלים מעולפים לריצפה. זה קורה לכולנו, וזה היה קורה לכל אדם הגיוני שצריך, במשך יותר מחצי שנה, לראות באמצעי התקשורת את בניו וחבריו נופלים בקרבות. זוהי, האינטיפדה. הבעיה היא לא הם. באמת שלא. הפלשתיניאים הם רק חוד החנית של הבעיה, אבל היא הרבה יותר גדולה מהם. הבעיה היא אנחנו. הבעיה נמצאת אצלנו ובסכיזופרניה החמורה שלנו כעם מוסרי. במשך שנים למדנו מה פשיזם עשה לעולם, שמענו על כל ההרוגים, שמענו על הדיכוי, ההתעללות, חלקנו אפילו חווה אותו, וכל זאת תודות לפשיזם בגרמניה, באיטליה, באנגליה, בצרפת, בספרד, בסין (והרשימה ממשיכה), אך אנו, במקום לפעול בהיגון שכה מסמל את השמאל הישראלי (לדעתם בלבד, כמובן) ופשוט להתרחק בצורה מודעת ומחושבת מפשיזם, רצנו בקנאות לקיצוניות השניה, והחלטנו להבליג בכל מחיר, ווותר לכל, וכך קרה שבמקום שהבעיה הייתה נפתרת עוד בתחילת האינתיפדה, אנו פשוט נתתו לפלשתינאים תקווה. ולתת תקווה לאותו אדם שרואה רק פתרון אחד, הרג, זו הטעות הגדולה ביותר שעשינו. ושוב, אני לא מאשים איש. השמאל, שמסיבות שרחוקות מבינתי, מייצג את עצמו כריאליסט ומחושב, נראה לי לא יותר מילד שעוצם את עיניו בכוח כדי להתכחש למציאות וכדי להימנע מפתרונה. פזיפיזם, היא המחלה החדשה. והמחלה הזו עוד תפגע לנו עמוק בלב. השמאל באמת שאינו אשם, כי הוא פועל אימפולסיבית, הוא לא רוצה לראות דם, סבל או מוות, הוא לא רוצה שימותו לנו חיילים, הוא לא רוצה לראות את הכל, ולכן אני מכבד שמאלנים, כי הם מאמינים במה שהם אומרים ודובקים בזה. הטעות היא שלנו. לא שלהם. וכהטעות הזו תיפתר, אנו נצליח לטפל גם בתוצאות טעויותיהם. קדימה, לכו תלחצו את היד שתוקעת את סכינה בלב ילדכם.