שש שנים (טריגר אולי)
מחר יעברו 6 שנים מאז שניסיתי להתאבד.
ולכאורה זה אמור להיות סתם תאריך. לא אמורה להיות לו משמעות מסוימת.
אבל זה זה גרם לי לחשוב.
וזה מרגיש לי שאלו 6 שנים מיותרות.
עוד 6 שנים שאני מיותרת בהם.
(22 שנים מיותרות)
ואני מרגישה די רע שאני מרגישה ככה.
כי תכלס? החיים שלי די, אם לא ממש טובים.
אני פשוט לא רוצה אותם.
וזה גורם לי להרגיש אנוכית בהתחשב בכל מיני דברים שקורים לי בבית עכשיו.
וזה מעצבן. כי יש כל כך הרבה אנשים שרוצים לחיות ומתים כל הזמן.
ואני הייתי מעדיפה שלא להיות קיימת.
וזו באמת העדפה אנוכית כי אני יודעת שזה היה שובר את ההורים שלי. (ובגלל זה גם לא אעשה שום דבר בנידון...)
אבל עייפתי.
עברו 6 שנים ואני עדיין לא רוצה את החיים האלה.
וזה 6 שנים אחרי,
אבל יש עוד השנתיים לפני שהתחלתי לפגוע בעצמי באופן ברור
ועוד שנים (מי יודע כמה) לפני זה של תיעוב עצמי.
וזה מתיש.
כשהייתי בפעם הראשונה, אז פגשתי איזה מישהי שאמרה שיש סיבה שלא הצלחתי להתאבד.
שיש מטרה שהייתי צריכה להשאר בשבילה בחיים.
ואני לא מצליחה לראות את זה. אני לא מוצאת.
אני באמת בסדר.
אני לא עושה פעולות שקשורות להרס עצמי (כמעט אף פעם). ואני מתפקדת וחיה.
אבל זה לא זה.
אני יודעת שיש אנשים שלא מרגישים ככה. אני באמת יודעת שיש אנשים שאוהבים לחיות.
ששמחים לקום בבוקר.
שמפחדים מהמוות.
זה לא סתם איזה פנטזיה, זה באמת מצב שיכול להיות.
אני רק תוהה אם יש סיכוי שאני אהיה פעם בנק' הזו...
אני טסה הערב לתאילנד, לשלושה שבועות (שזה ממש קצר).
וכן, זה כיף ואני מאושרת שאני טסה. אבל זה לא שכל האיכס יעלם שם... (האמת שעוד צפויים להעלות קשיים נוספים...)
אבל אני אנוח קצת מהתקופה הקצת מעיקה שעברה עליי.
(יהיה לי אדיר)
(זהו, הייתי צריכה לפרוק קצת)
מחר יעברו 6 שנים מאז שניסיתי להתאבד.
ולכאורה זה אמור להיות סתם תאריך. לא אמורה להיות לו משמעות מסוימת.
אבל זה זה גרם לי לחשוב.
וזה מרגיש לי שאלו 6 שנים מיותרות.
עוד 6 שנים שאני מיותרת בהם.
(22 שנים מיותרות)
ואני מרגישה די רע שאני מרגישה ככה.
כי תכלס? החיים שלי די, אם לא ממש טובים.
אני פשוט לא רוצה אותם.
וזה גורם לי להרגיש אנוכית בהתחשב בכל מיני דברים שקורים לי בבית עכשיו.
וזה מעצבן. כי יש כל כך הרבה אנשים שרוצים לחיות ומתים כל הזמן.
ואני הייתי מעדיפה שלא להיות קיימת.
וזו באמת העדפה אנוכית כי אני יודעת שזה היה שובר את ההורים שלי. (ובגלל זה גם לא אעשה שום דבר בנידון...)
אבל עייפתי.
עברו 6 שנים ואני עדיין לא רוצה את החיים האלה.
וזה 6 שנים אחרי,
אבל יש עוד השנתיים לפני שהתחלתי לפגוע בעצמי באופן ברור
ועוד שנים (מי יודע כמה) לפני זה של תיעוב עצמי.
וזה מתיש.
כשהייתי בפעם הראשונה, אז פגשתי איזה מישהי שאמרה שיש סיבה שלא הצלחתי להתאבד.
שיש מטרה שהייתי צריכה להשאר בשבילה בחיים.
ואני לא מצליחה לראות את זה. אני לא מוצאת.
אני באמת בסדר.
אני לא עושה פעולות שקשורות להרס עצמי (כמעט אף פעם). ואני מתפקדת וחיה.
אבל זה לא זה.
אני יודעת שיש אנשים שלא מרגישים ככה. אני באמת יודעת שיש אנשים שאוהבים לחיות.
ששמחים לקום בבוקר.
שמפחדים מהמוות.
זה לא סתם איזה פנטזיה, זה באמת מצב שיכול להיות.
אני רק תוהה אם יש סיכוי שאני אהיה פעם בנק' הזו...
אני טסה הערב לתאילנד, לשלושה שבועות (שזה ממש קצר).
וכן, זה כיף ואני מאושרת שאני טסה. אבל זה לא שכל האיכס יעלם שם... (האמת שעוד צפויים להעלות קשיים נוספים...)
אבל אני אנוח קצת מהתקופה הקצת מעיקה שעברה עליי.
(יהיה לי אדיר)
(זהו, הייתי צריכה לפרוק קצת)
