וואו, אפשר לדבר על הנושא הזה שבוע
אתחיל מכמה נקודות כלליות שחשוב לי לציין:
1. אני חושב שהרף להול אוף פיים נמוך מדי. וואלה- הייתי מצפה למצוא בהיכל התהילה רק אגדות של ממש. סתם דוגמאות מהשנים האחרונות- שחקנים כמו גאס ג'ונסון וראלף סאמפסון נכנסו. אפשר למצוא עוד כל מיני שמות שאף אחד לא מכיר מהפיפטיז או אפילו את הבחירה בדניס רודמן שהוא אייקון והכל אבל לדעתי לא שחקן כדורסל מספיק טוב בכדי להיבחר.
אחרי שהרגזתי חצי פורום עם ההקדמה הזאת אציין שלדעתי צריך להרים את הרף לאגדות אמיתיות. הייתי עושה סינון שמכניס מקסימום 10 שחקנים ב-10 שנים, מה שהיה מצמצם את היכל התהילה לפחות ב-50%. סביר להניח שזה גם היה משאיר בחוץ את רוב החבר'ה שאדון לגביהם עוד מעט.
בכל מקרה אני שופט לפי הקריטריונים של ה-HOF שמשתמשים בהם כרגע. אלה שאני לא אוהב.
2. הזיכרון שלנו יכול לבלבל לפעמים. שחקנים יכולים להיזכר כגדולים יותר בדיעבד ממה שהיו בפועל- או להפך. לכן אנחנו נעזרים במדדים כמו סטטיסטיקה ותארים אישיים. אני חושב שהתואר האישי הכי רלוונטי לענייננו הוא בחירות לחמישיות הליגה. למה? כי בשונה מבחירות לאולסטאר, זה תואר שמחלקים אנשי מקצוע כל שנה על סמך היכולת לכל אורך העונה. זה מהווה לדעתי את האינדיקציה הכי טובה בזמן אמת כמה השחקן היה טוב.
סתם לדוגמה בוא ניקח שחקן שיש לנו לגביו זיכרון לא רחוק- דוויט הווארד. בשנת 2007 הוא נבחר לחמישייה השלישית, כלומר התחיל את הפריצה שלו. בשנים 2008-2012 הוא נבחר לחמישייה הראשונה ואכן אלו היו השנים הטובות שלו בקריירה- לדוגמה ב-2009 הוא הצליח להוביל את אורלנדו לגמר. בשנים האחרונות הוא נבחר רק לחמישיות השנייה והשלישית, כלומר נשחק מעמדו בתור הסנטר הטוב בליגה. אני חושב שחמישיות העונה משקפות די טוב את המציאות.
ראשיד וואלאס:
לא נכנס.
הוא סוג של אגדה אין ספק, אבל הוא לא הצליח לבסס את המעמד שלו כאחד הביג מן הטובים בליגה. קל להתבלבל ולחשוב שהוא היה בשלב זה או אחר גבוה מהטובים בליגה אבל האמת היא שהוא לא הצליח להיכנס אפילו פעם את לחמישיות הליגה. שחקנים כמו כריס וובר, ג'רמיין אוניל ואלטון ברנד- דוקא כן. לדעתי זה נותן אינדיקציה ראשונית לגבי כמה חשבנו שהוא טוב *בזמן אמת*, כי לא נראה לי שמישהו היה שוקל להכניס את ג'רמיין אוניל להיכל התהילה. just saying.
מצד שני אנחנו לא פה כדי להתקטנן אלא כדי לפרגן. שיד היה אחד הגבוהים המגוונים בליגה. היה לו גם משחק פוסט וגם יד מבחוץ, הוא אפילו היה שחקן הגנה טוב כשהברגים הסתדרו. שחקן סופר כריזמטי עם הרבה קסם אישי. הוא קצת בזבז את השנים הטובות שלו בג'יילבלייזרס אבל היי- גם את הקבוצה הזאת אף אחד לא שוכח 15 שנה אחרי.
כמובן שנקודת המפנה הייתה המעבר לבד-בויז ב-2004 שהסתיימה באליפות סנסציונית ובשנה שאחריה הפסד בגמר בשבעה משחקים. אני חושב ששיד לא היה השחקן הכי טוב באותה קבוצה אבל הוא כן היה סוג של מנהיג דומיננטי.
מאלוף העבירות הטכניות וצעקות ה-BALL DONT LIE ועד השלב שנחשב לוטרן מוערך ומנוסה- אני חושב שראשיד עשה מסלול מאוד מיוחד בליגה שהרבה שחקנים שנחשבים ל"הד קייס" לא ממש הצליחו.
צ'ונסי בילאפס:
נכנס.
נתחיל מזה שהוא חבר במועדון האקסקלוסיבי של זוכי FMVP. Late bloomer שהגיע לשיא בגיל 30+. היה אולי השחקן הכי טוב בבד בויז, מנהיג ושחקן קלאץ'. בהמשך הקריירה עבר לדנבר והחדיר גם בהם את הישגיות וקבוצתיות שלא היו בעידן אייברסון.
צ'ונסי מעולם לא היה סופרסטאר בליגה אבל יש לו 3 בחירות לחמישיות העונה. הוא לא היה שחקן אתלטי במיוחד או flashy אבל עשה הכל ברמה טובה- קליעה, מסירה, הגנה ומנהיגות. אחד האלמנטים האנדרייטד אצלו הוא קבלת החלטות- בילאפס מיעט מאוד באיבודים, סיים משחקי פלייאוף גדולים עם 0 או 1 איבודים וזה גם מעיד על היכולת המנטלית הגבוהה שלו. היה נחשב לאחד הווינרים הגדולים בתקופתו- לא בטוח שהסטטיסטיקה מגבה את זה אבל היה לו את הקילר אינסטינקט שזיהה מתי לעלות לשלשות dagger שהיו מרסקות את היריבה.
טרייסי מקגריידי:
נכנס.
השוויתי לפני כמה חודשים בין טימאק לקרטר כך שדי אקצר. טימאק הוא אחד הכישרונות הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל, שחקן שעל פניו יש לו הכל- סייז, אתלטיות, קליעה, כדרור, מסירה- והכל ברמה הגבוהה ביותר. הוא באמת היחיד מהרשימה שנחשב לאחד השחקנים הטובים בליגה בשיאו- יעידו על כך 7 בחירות לחמישיות העונה כולל שתי בחירות לחמישייה הראשונה, תוך שהוא מקדים שחקנים כמו אייברסון וג'ייסון קיד שהיו בשיאם. אפשר להוסיף גם שני תארים של סקורינג צ'מפיון.
אנשים יכולים להזכיר את חוסר היכולת של טימאק לעבור סיבוב ראשון אבל הוא היחיד מהחבורה הזאת שהצליח להוביל קבוצה לפלייאוף על הגב שלו- שנה אחר שנה.
בסופו של דבר מקגריידי נחשב לפוטנציאל שלא נוצל עד הסוף גם בגלל פציעות וגם בגלל בעיות מנטליות.
כמובן שאי אפשר לדבר על המורשת של מקגריידי מבלי להזכיר את ה-13 נקודות ב-35 שניות, אחד הדברים הכי מיוחדים שקרו אי פעם על מגרש כדורסל.
וינס קרטר:
נכנס.
עשה קריירה ארוכה ומשמעותית עם 10 שנים רצופות בהן קלע 20+ למשחק. נבחר פעמיים לאחת מחמישיות העונה ונחשב בשיאו לשחקן מהדרג השני בליגה- יחד עם ריי אלן ופול פירס ומאחורי שחקנים כמו קובי, אייברסון ומקגריידי.
קרטר בצעירותו היה פצצה אתלטית והדאנקר הגדול בכל הזמנים אבל גם טראבל מייקר שזכור בעקבות השביתה האיטלקית שעשה בראפטורס. הוא איכשהו מעולם לא הצליח לעשות ריצת פלייאוף עמוקה- לניו ג'רזי הגיע קצת באיחור, אח"כ גם לאורלנדו ולדאלאס הגיע שנה אחת מאוחר מדי. למרות הכל הוא הצליח להתבגר יפה ולתרום גם בגיל מאוחר סקורינג מהספסל ו-veteran leadership.
ריי אלן:
נכנס.
ההשוואה הטבעית היא לרג'י מילר, חבר HOF בעצמו. לא מזמן השווינו ביניהם בפורום והדעות היו חלוקות. אלן נבחר פעמיים לאחת מחמישיות העונה. ידוע במוסר העבודה המטורף שלו ועשה מעבר מוצלח מסקורר בתחילת הקריירה, לשחקן שלם ומגוון יותר בהמשך ולעת זקנה התמקד בעיקר בשלשות וביסס את מעמדו כשלשיונר הגדול בהיסטוריה (עד שהגיע קרי). אלן שיחק בהרבה קבוצות טובות, כמובן שההישג המשמעותי מכולם היה האליפות המרגשת בבוסטון.
שווה לציין שסל האליפות של מיאמי ב-2013 רשום על שמו, אולי הסל הגדול בהיסטוריה של הליגה. אלן לקח שתי אליפויות, הפסיד בעוד שני גמרים ואפילו עשה ריצת פלייאוף מרשימה עם סם קאסל במילווקי.
אני חושב שמבחינת יכולות כדורסל נטו ריי אלן קצת נופל משחקנים אחרים בקליבר שלו אבל ההישגיות שלו היא הכי מרשימה מבין החבורה ואין ספק בכלל שהוא יכנס ל-HOF.
תוספת משלי-פול פירס:
נכנס.
אני מניח שלא הזכרת אותו כי מובן מאליו שיכנס. עדיין- הוא שחקן מאותו הדור של טימאק-וינס-אלן וזו הזדמנות טובה להצדיע גם בפניו. נבחר 4 פעמים לחמישיות הליגה, לקח FMVP ונחשב לאחד הסקוררים הגדולים והעקביים ביותר במילניום הנוכחי, עם 14(!) עונות רצופות של 18 נקודות ומעלה. למעשה הוא מדורג במקום ה-16 בנקודות בכל הזמנים וצפוי לעקוף השנה שמות כמו קווין גארנט וג'ון האבליצ'ק.
מה שמיוחד בפירס הוא היכולת שלו לעשות נקודות מבלי שהיה אתלטי כמו קרטר, קובי או טימאק. פירס שחקן סופר טכני וחכם, מכיר כל טריק שקיים בספר. יש לו קליעה טובה מכל טווח, פאמפ פייק קטלני, משחק פוסט, יכולת יוצאת דופן למצוא את הפרצה בדרך לסל וקליעת מיד ריינג' שניצחה אינספור משחקים גדולים. אחד הווינרים הגדולים בתולדות המשחק שנהנה בשנים האחרונות לעשות trolling ליריבות, לקלוע כמה שלשות גדולות ברבע הרביעי ולחזור לישון. כמובן שהוא גם אחד הסמלים הגדולים של בוסטון (מיני רבים).
אני חושב שהיכולת וההישגיות של פירס, יחד עם העובדה שבגילו המופלג קבוצות עדיין נלחמות על שירותיו, הופכים אותו לשחקן שעומד בראש החבורה הזאת.
