בתחילת דרכי..
עבדתי במפעל טקסטיל גדול בתור אדמין.
יום אחד בעודי מסתובב חסר מעש במסדרונות, המנכ"ל חלף על פני וראה שאני הולך עם הידיים בכיסים.
"כאשר רואים מישהו מסתובב עם הידיים בכיסים, סימן שאין לו תעסוקה" הוא אמר.
השבתי לו "כשכולם בריאים ומאושרים, גם לרופא אין תעסוקה".
לאחר מכן הוא התקשר למנהל שלי וסיפר לו כך וכך.
המנהל אמר לי "אז אולי זה אומר שבעצם אין לך מה לעשות כאן".
השבתי לו "ואולי זה אומר שאני עושה את עבודתי כל כך טוב ומהר, שהמערכת פשוט עובדת ללא תקלות, ומגיע לי שבח על כך".
ע"פ הלוגיקה זה מאוזן, בדיוק באמצע. הטיעון של המנהל הוא שווה ערך לטיעון שלי, רק שהוא מביט לשלילי ואני מביט לחיובי.
אילו היינו מציבים את זה כמספרים, הטיעונים היו מבטלים אחד את השני והיה מתקבל אפס, משוואה מאוזנת שלא קוראת, לא לפטר ולא לשבח.
אבל זה הטבע, תמיד מסתכלים על השלילי. הנטייה של בני אדם היא לא לקבל את הפתרון כמו שהוא, אלה להוסיף איזה שהוא ערך שרירותי, שאמור לעשות את הטיעון האחד צודק יותר מהשני.
לכן אני שונא עבודות כאלה, מערכות כאלה. "המערכת המשרדית", אין בה שום לוגיקה או הגיון ששואף לביצוע המטרה הכללית בצורה הטובה ביותר, אלה רק אוסף של אנשים שכל אחד שולל את שאר הפתרונות ע"י הוספה שרירותית של ערכים וירטואלים שנגזרים מתוך דחפים אמוציונליים.
אחרי חודשיים פוטרתי.
ההוכחה לכל מה שכתבתי, היא העובדה שהחליפו אותי כאדמין יחיד שעשה הכל מכל כל, בשלושה אנשים שונים. איך זה בדיוק ייצר תועלת במשוואה הכללית, והאם נכון לאז לאותם שלושה תחת אותם הגדרות מערכת היה יותר תעסוקה יחסית שעכשיו צריכה גם להתחלק בשלוש?
למדתי מזה הרבה. הם כולם חמורים, וצריך להתנהג איתם בהתאם.
תצליף באגו, ויבעטו בך. תאכיל אותם גזר, ותוכל לרכב על הגב שלהם עד שישברו