אמנות פוסט מודרנית../images/Emo168.gif../images/Emo126.gif
שנייה לפני שהתה שלי מתקרר ואני צריכה לחזור ללמוד, קלטתי שהדיסק של גבע- מלך הפולק הישראלי - אלון נמצא אצלי כבר איזה שבוע ועדיין לא חלקתי רשמים. (לא שמישהו קורא את השטויות האלו בכלל, נכון?) האמת היא שבשמיעה ראשונה לא נגנבתי. סתם מי מדבר ככה בכלל? כל החוויה של קניית דיסקים הפכה לעניין כמעט מיסטי בשבילי. לקנות קופסת פלסטיק דקיקה שבתוכה נמצא דיסק פלסטיק דקיק שיכול לגרום לך לבכות ולשמוח ולעשות לך נעים במוח זה מעין שילוב פרדוקסלי בין הרוח לחומר. כשנכנסתי לתו השמיני ניגשתי ישר לג' במדף העיברי ותוך שנייה ראיתי אותו - days of hunger - עיצוב מינימלסטי, תמונה קאובוית, צבעים רכים. והוא היה האחרון במדף. מהרגע שהחזקתי אותו לא הפסקתי לחייך, כל הדרך הביתה היה לי חיוך דבילי מרוח על הפנים והשקית בערה לי בידיים. נשבעת שאף פעם לא הלכתי את המרחק מהמדרחוב לבית כל כך מהר. אז יש בחווית הקניה איזה ערך מוסף שאין ללחיצה על הextract אחרי שמורידים מוזיקה מהפרד הדיגיטלי. מעניין. נראה לי שזה יותר קשור לתמונות ולמילים בספרון מאשר לזכויות יוצרים. בכל מקרה, להאזנה. בשמיעה ראשונה לא התחברתי לשום שיר במיוחד והם כולם יצרו אצלי רצף ומעין עיסה של דיסק. לקח לי כמה ימים עד שהפרדתי ביניהם ונוכחתי לגלות את הקסם שבמפוחית, בפסנתר, במילים של wintercold, בתמונה שמצטיירת מהאזנה לrelaxation. ובאמת, דבר אחד שעולה מתוך הדיסק הזה הוא מעין תמונה, או אוסף של תמונות. כל שיר הוא ציור שניתן ממש להרגיש בקצוות התודעה. חלקם סוריאליסטים וחלק רומנטיים, מתוך חלקם עולות תמונות של שדה תירס קיצי ומצהיב ומחלקם עצב וגשם בחדר כחול ובודד, אבל הן כולן תמונות יפיפיות שמרגשות אותי כל פעם.