northenPurple
New member
"אויטה"- הביקורת שלי
"אוויטה"- תיאטרון הספריה ברמת גן תרגום: דניאל אפרת. בימוי: משה קפטן. שירים: טים רייס. מוסיקה: אנדרו לוייד וובר. ניהול מוסיקלי ועיבודים: טל פורר. -משתתפים- אוויטה - הילה זייתון פרון - נועם טלמון צ'ה - איתי לוי זמר הטנגו - דורון אורן / גיל קפטן _____________________________ על המחזה: סיפור חייה הסוערים והמרתקים של אווה פרון, אישה מבנות-העם שהפכה לאשת הדיקטטור הארגנטינאי חואן פרון. אוויטה- כאישה חזקה ומרפקנית שהתקדמה במעלה הסולם החברתי הארגנטינאי עד שהפכה לדמות המעצבת קהל ואהובה על העם. עם זאת, אויטה משכה הרבה אש וביקורת במשך השנים, ואת הביקורת והאש הזאת מייצג במחזה "צ'ה" שהוא בעצם עיבוד לדמותו המהפכנית התוססת של צ'ה גווארה. המחזמר המצליח מועלה בימים אלו בהפקה חדשה גם בלונדון, עם הלהיטים המוכרים: "אל נא תבכי ארגנטינה", "בואנוס איירס", "על גג העולם" וכמובן זכור במיוחד מגירסתו הקולנועית עטורת השבחים והקהל, בכיכובה של מדונה. _____________________________ לפני הכל, חשוב לי לציין, שמבין כל מחזות הזמר המפורסמים של אנדרו לויד וובר (יוסף וכתונת הפסים, פאנטום האופרה, קאטס ועוד)- זהו המחזמר המבריק והאיכותי במיוחד גם בגזרה המוזיקלית וגם בטקסט העוקצני עם האמירות החברתיות המרומזות בו. לא קל להעלות את "אויטה", במיוחד לאחר הגירסה הקולנועית הכל כך מוצלחת וידועה, ואכן, מסיבות שונות ומשונות העלאת המחזה הזה בתיאטרון הספריה עוררה חילוקי דעות קשים בתוך הנהלת בית צבי. והאמת? תודה רבה לאלוהי התיאטרון שגרי בילו ניצח, כי קיבלנו ממתק אמיתי. השחקנים- מי שראה את אויטה יודע שכאן אין צוות שחקנים גדול. כאן יש שתי דמויות עיקריות, עוד 2 משניות, וכל השאר מקבלים פירורי חשיבות. ולכן, על כתפיהם של איתי לוי והילה זיתון מונחת עבודה קשה במיוחד. שניהם, באופן מעורר השתאות, עמדו במשימה כהלכה למרות גילם הצעיר ונסיונם המועט יחסית, והגישו לנו דמויות מלאות, אמינות, ומרגשות, וגם הפגינו יכולות ריקוד ושירה נדירות במחוזותינו. לצערי נועם טלמון (קולונל פארון) היה חלש, עם משחק עייף וחסר מימיקה, ושירה כבדה ומעייפת... חבל. עם זאת הקורוס גם הפגין יכולות ווקאליות וריקוד נהדרות, ובכלל- לקחו את הקרם דה לה קרם של בית צבי למחזמר הזה. ההפקה- מקצועית, תוססת קצבית, מעניינת. אמנם התפאורה היתה מאוד סטאטית, וקצת דלה ביחס להפקות עטורות התקציבים בלונדון וניו-יורק, אבל התפאורה בהחלט היתה המקסימום שהיה אפשר להפיק במגבלות התקציב של בית צבי, ובמגבלות הבמה של תיאטרון רמת גן. עם זאת התלבושות האוטנטיות והתאורה היצירתית עשו את שלהן. הבימוי- בימוי זה דבר אינדבידואלי, וכמובן שהייתי אני מביים אחרת, אבל קפטן ידוע כבמאי מיוזיקלס משופשף. כל הסצינה הראשונה של המחזמר (הקולנוע, ההלוויה)- היתה חלשה לגמרי לדעתי, היה חסר בה עוצמה, זעם, עצב... הרבה דברים שצריכים ממש לתת לקהל הלם ראשוני שיכניס אותו למחזמר (ובאמת, כמו שאמרו כאן, לאן נעלם ניתוץ התמונה?). אבל שאר המחזמר חיפה על ההתחלה המעט צולעת ואיטית, והשכיח במהרה את המעידה הקלה הזאת. התרגום- כבר כתבתי בעבר שלתרגם מחזמר זאת משימה קשה במיוחד (לשמור על שפה אוטנטית, לשמור על המקצבים הנכונים, לתרגם בלי עיצורים סגורים בצלילים הארוכים ועוד). דניאל אפרת (בוגר בית צבי בעצמו) עשה עבודה מהוקצעת וכמעט מדויקת, ובהחלט צריך להוריד בפניו את הכובע. חוץ מכמה מילים שנשמעו לי באופן אישי ישראליות מדי (מתפננים, לדוגמה), וכמה ביטויים שאני לא בטוח שהיתה להם אחיזה בארגנטינה של הגנרלים (לואי ויטון למשל)- חוץ מאלה- התרגום היה מדויק, אמיתי, והיה קשה להבחין שהמחזמר הזה לא נכתב בישראל... _____________________________ כמה מילים לסיום: 1- שוב, תיאטרון הספריה מוכיח שהוא המקצועי ביותר בארץ בתחום המיוזיקל'ס, ומראה שאפשר לעשות מחזמר איכותי, עם משחק טוב וברמה גבוהה ומדויקת (ומשאיר בענן אבק הרבה מאחור את ציפי פינס, ואת התיאטרון הלאומי). 2- הצעירים הם בכל זאת, כנראה, העתיד של התיאטרון. דניאל אפרת, הילה זיתון ואיתי לוי חייבים להשתלב בתעשייה המקומית, ואם לא- התיאטרון העברי הפסיד. 3- בחום הדביק של תל אביב, ומצוקת החניה של רמת גן- כדאי לרוץ ולראות את אויטה לפני שייגמר. זה ייתן לכם כמה רגעים של נחת (ואפילו אולי כמה מסרים חברתיים להרהר בהם). ויוה פארון!
"אוויטה"- תיאטרון הספריה ברמת גן תרגום: דניאל אפרת. בימוי: משה קפטן. שירים: טים רייס. מוסיקה: אנדרו לוייד וובר. ניהול מוסיקלי ועיבודים: טל פורר. -משתתפים- אוויטה - הילה זייתון פרון - נועם טלמון צ'ה - איתי לוי זמר הטנגו - דורון אורן / גיל קפטן _____________________________ על המחזה: סיפור חייה הסוערים והמרתקים של אווה פרון, אישה מבנות-העם שהפכה לאשת הדיקטטור הארגנטינאי חואן פרון. אוויטה- כאישה חזקה ומרפקנית שהתקדמה במעלה הסולם החברתי הארגנטינאי עד שהפכה לדמות המעצבת קהל ואהובה על העם. עם זאת, אויטה משכה הרבה אש וביקורת במשך השנים, ואת הביקורת והאש הזאת מייצג במחזה "צ'ה" שהוא בעצם עיבוד לדמותו המהפכנית התוססת של צ'ה גווארה. המחזמר המצליח מועלה בימים אלו בהפקה חדשה גם בלונדון, עם הלהיטים המוכרים: "אל נא תבכי ארגנטינה", "בואנוס איירס", "על גג העולם" וכמובן זכור במיוחד מגירסתו הקולנועית עטורת השבחים והקהל, בכיכובה של מדונה. _____________________________ לפני הכל, חשוב לי לציין, שמבין כל מחזות הזמר המפורסמים של אנדרו לויד וובר (יוסף וכתונת הפסים, פאנטום האופרה, קאטס ועוד)- זהו המחזמר המבריק והאיכותי במיוחד גם בגזרה המוזיקלית וגם בטקסט העוקצני עם האמירות החברתיות המרומזות בו. לא קל להעלות את "אויטה", במיוחד לאחר הגירסה הקולנועית הכל כך מוצלחת וידועה, ואכן, מסיבות שונות ומשונות העלאת המחזה הזה בתיאטרון הספריה עוררה חילוקי דעות קשים בתוך הנהלת בית צבי. והאמת? תודה רבה לאלוהי התיאטרון שגרי בילו ניצח, כי קיבלנו ממתק אמיתי. השחקנים- מי שראה את אויטה יודע שכאן אין צוות שחקנים גדול. כאן יש שתי דמויות עיקריות, עוד 2 משניות, וכל השאר מקבלים פירורי חשיבות. ולכן, על כתפיהם של איתי לוי והילה זיתון מונחת עבודה קשה במיוחד. שניהם, באופן מעורר השתאות, עמדו במשימה כהלכה למרות גילם הצעיר ונסיונם המועט יחסית, והגישו לנו דמויות מלאות, אמינות, ומרגשות, וגם הפגינו יכולות ריקוד ושירה נדירות במחוזותינו. לצערי נועם טלמון (קולונל פארון) היה חלש, עם משחק עייף וחסר מימיקה, ושירה כבדה ומעייפת... חבל. עם זאת הקורוס גם הפגין יכולות ווקאליות וריקוד נהדרות, ובכלל- לקחו את הקרם דה לה קרם של בית צבי למחזמר הזה. ההפקה- מקצועית, תוססת קצבית, מעניינת. אמנם התפאורה היתה מאוד סטאטית, וקצת דלה ביחס להפקות עטורות התקציבים בלונדון וניו-יורק, אבל התפאורה בהחלט היתה המקסימום שהיה אפשר להפיק במגבלות התקציב של בית צבי, ובמגבלות הבמה של תיאטרון רמת גן. עם זאת התלבושות האוטנטיות והתאורה היצירתית עשו את שלהן. הבימוי- בימוי זה דבר אינדבידואלי, וכמובן שהייתי אני מביים אחרת, אבל קפטן ידוע כבמאי מיוזיקלס משופשף. כל הסצינה הראשונה של המחזמר (הקולנוע, ההלוויה)- היתה חלשה לגמרי לדעתי, היה חסר בה עוצמה, זעם, עצב... הרבה דברים שצריכים ממש לתת לקהל הלם ראשוני שיכניס אותו למחזמר (ובאמת, כמו שאמרו כאן, לאן נעלם ניתוץ התמונה?). אבל שאר המחזמר חיפה על ההתחלה המעט צולעת ואיטית, והשכיח במהרה את המעידה הקלה הזאת. התרגום- כבר כתבתי בעבר שלתרגם מחזמר זאת משימה קשה במיוחד (לשמור על שפה אוטנטית, לשמור על המקצבים הנכונים, לתרגם בלי עיצורים סגורים בצלילים הארוכים ועוד). דניאל אפרת (בוגר בית צבי בעצמו) עשה עבודה מהוקצעת וכמעט מדויקת, ובהחלט צריך להוריד בפניו את הכובע. חוץ מכמה מילים שנשמעו לי באופן אישי ישראליות מדי (מתפננים, לדוגמה), וכמה ביטויים שאני לא בטוח שהיתה להם אחיזה בארגנטינה של הגנרלים (לואי ויטון למשל)- חוץ מאלה- התרגום היה מדויק, אמיתי, והיה קשה להבחין שהמחזמר הזה לא נכתב בישראל... _____________________________ כמה מילים לסיום: 1- שוב, תיאטרון הספריה מוכיח שהוא המקצועי ביותר בארץ בתחום המיוזיקל'ס, ומראה שאפשר לעשות מחזמר איכותי, עם משחק טוב וברמה גבוהה ומדויקת (ומשאיר בענן אבק הרבה מאחור את ציפי פינס, ואת התיאטרון הלאומי). 2- הצעירים הם בכל זאת, כנראה, העתיד של התיאטרון. דניאל אפרת, הילה זיתון ואיתי לוי חייבים להשתלב בתעשייה המקומית, ואם לא- התיאטרון העברי הפסיד. 3- בחום הדביק של תל אביב, ומצוקת החניה של רמת גן- כדאי לרוץ ולראות את אויטה לפני שייגמר. זה ייתן לכם כמה רגעים של נחת (ואפילו אולי כמה מסרים חברתיים להרהר בהם). ויוה פארון!
