קול לסבי מקסים,
רוב שלומות. התרגשתי מאוד לקרוא את מכתבך. אינני יודעת מי זו ידידתך החדשה, שהיא גם לסבית וגם מדד, (וואו. מדד. איזה תואר!) אבל אני אישית אולי מאוד פי-סי-ית, אבל סולדת עד מאוד מההגדרה הזו. אולי פשוט בגלל התפקיד החברתי שהפי-סי-זם תפס קודם בחברה האמריקאית, וכראוי לכל מה שקורה שם - גם כאן, באיחור של עשור. זה עכשיו מתפקד גם כעלה תאנה לכל מיני דברים שאנחנו לא רואים ומעדיפים לא לראות ("אבל היה לנו גם שחום-עור בוועדה שבחרה את המועמדות/ים לאירוע למוגבלים בראייתם המרחבית!"), וגם ככלי לניגוח של כל מיני קולות מודעים ("למה בכל ועדה חייבים להיות גם שחומי עור? זה לא מה שבאמת יעשה את ההבדל, וכל הפי-סי-יות הזאת מעכבת התקדמות אמיתית!") . ולכן, אני אגיד את זה כמחמאה עילאית: אני לא חושבת שאתה פי-סי, אתה פשוט מאוד מודע, כאמור זה לא בדיוק אותו דבר. מודעות היא חושבת, בוחנת, דינאמית, ומאפשרת ניסיונות כנים ליצירת חברה שבה לכולם יש מקום. פוליטיקל-קורקטנס זה אוסף כללים להתנהגות שלא מאפשרת ביקורת, גם במקומות בהם ההתנהגות אינה באמת מודעת, זה חוקים שמאפשרים לי להגיד "אני בסדר" ולהציג את עצמי ככזו, במקום לחשוב באמת איפה אני יכולה לשפר. ותהליכי קבלת מודעות (גם כללית לאחר ולחברה, וגם לסוגיות ספציפיות) הם מסובכים, ולפעמים יותר קל לעבור אותם על ידי היאחזות בחוקי-היסוד של התקינות הפוליטית. רק, שכמו שאוגוסטוס תיארה, יש באמת מקומות שבהם אנשים תמיד יהיו מלווים/ות של המוזמנות/ים, אורחים ולא בנות בית. וזה אחלה, כי לכל אחד צריך שיהיה בית, שהוא שלו והוא מעצב אותו בהתאם לטעם שלו, ולא תמיד צריך לחלוק את הבית הזה עם משפחה, אפילו משפחה קרובה. עבור רוב הלסביות שזכיתי לפגוש, מסיבת אירוויזיון תמיד תהייה מקום כזה - בית למשפחה ההומואית, שלפעמים מוזמנים אליו למסיבות. ומכיוון שאירוויזיון הוא כזה נכס תרבות הומואי, לא תהייה לי כל כך בעייה, להגיע למקום כזה ולגלות שכל האייקונים שם הם גברים יפים, ולא גברות יפות (בהנחה שאחליט שאני רוצה להגיע). אל תחליפו את העיצוב בבית שלכם לקראת ביקור שלי. אבל אתה מותק. ובאמת חבל שידידתך הנ"ל לא מגיעה לכאן לעיתים יותר קרובות, אע"פ שיש כאן כמה כבר כמה קולות לסביים מעולים. אם היא באמת מרוצה ממה שכתבת, שתגיד את זה בעצמה! (נישוקים וחיבוקות, בריאות וחופש מיני)
