שקרים.
אני מצטערת, כמה שאני מצטערת, הרבה מעבר למילים, מצטערת. מ צ ט ע ר ת, הלוואי הלוואי ויכלתי לתקן הכל, לחזור אחורה ולשנן אמת אמת אמת. אהוב יקר שלי, אני מצטערת כל כך. לפני רגע ניתקתי את הטלפון בדמעות, אמרתי לך שהכל היה שקר, שנתיים וחצי של היכרות, חלקה וירטואלית חלקה לא, של מציאות מדהימה שמבחינתי עלתה על כל דמיון. אני אוהבת אותך, הביטחון שחיוך אחד קטן שלך גורם לי, אף פעם לא חשבתי שאני אגדל להיות בנאלית כל כך. זה לא שאתה היחיד, אני משקרת לכולם, גם לעצמי... אתה יודע, אני באמת מאמינה שאני מה שעשיתי מעצמי וברגע שאני מכירה אדם חדש אני משתוקקת שיגיע כבר הרגע שבו הוא ישמע "אודותי". אני זוכרת בדיוק מתי זה התחיל, הכרתי מישהו באיזה פורום לפני כמה שנים, הייתי ילדה קטנה, אני חושבת שאני עדין, הוא שאל אותי על המשפחה שלי, אני הבת הבכורה אתה יודע? לא אתה לא יודע... אתה לא יודע כי לך כמו לו סיפרתי שיש לי אח גדול. למה? לא יודעת, לא היתה שום סיבה אמיתית לומר את זה אז, אבל אמרתי, רציתי אח גדול באותו הרגע, נורא רציתי, אז יצרתי כזה. מאותו היום כל מי ששאל זכה לשמוע על אחי הגדול והאהוב. השקרים תפחו וגדלו, חיים שלמים המצאתי במהלך שש השנים האחרונות, זכרונות מחשבות פחדים אפילו חברים, הכל פרי מוחי הארור. בשלב מסוים עברתי בית ספר, החברים הוירטואליים שלי כבר הפכו לחברים בחיי היום יום, נפגשנו דיברנו הכרנו, הם היו החיים החדשים שלי, והם התקרבו אלי בזכות הסילופים העיוותים וההמצאות, כל שקר גרם להם לרצות להתקרב אלי קצת יותר, אני ידעתי את זה, אם הייתי אני לא היה לי אתכם... בבית הספר החדש בניגוד לקודמיו הצלחתי להשתלב, זה אתם ובמיוחד אתה עשיתם, הביטחון שנתתם לי, ההרגשה שיש אנשים שאוהבים אותי... או בעצם, את מה שגרמתי לעצמי להיות... החברים החדשים שלי בבית הספר זכו לשמוע על שלל הסיפורים שלי בדיוק כמוכם, לפעמים קצת התבלבלתי אבל הבסיס נשאר אותו בסיס, הם אהבו אותי, בדיוק כמוכם. שקרנית קטנה ומעוותת. אני משתגעת. אני באמת מרגישה שאני משתגעת. לפני שנה כשהחלטתי להפסיק לשקר לך חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל זה לא, בכל פעם מחדש אני נאלצת לשפר את האמת בכדי שתתאים למה שאתה חשבת שאתה יודע, וזה רק גדל וגדל, ואני מנסה באמת, כבר שנה שלמה שבכל פעם שאתה שואל על אחי ושאלות אחרות אני מסרבת לענות, פשוט מבקשת שתעבור נושא ואתה לא מבין למה, אני מנסה כל כך, אני אוהבת אותך, הדבר האחרון שרציתי הוא קשר מזויף כזה... כבר שנה שלמה שאתה רוצה לבוא אלי הביתה, ואני לא מוכנה... אני מפחדת אתה יודע, אין מקום בבית שלי שבו לא תראה את האמת, אני במאבק מתמיד, להרחיק אותך כמה שיותר מהאמת, להאכיל אותך עוד ועוד שקרים לא נחוצים כדי שלא תגלה כמה שכולי שקר אחד גדול, מכף רגל ועד ראש, כל מה שאתה חושב שאתה יודע לא אמיתי. לפני רגע התוודתי, אמרתי לך שכולי שקרים, הסברתי למה ולא אמרתי מה, לא הסכמתי לתת גם לא דוגמא קטנה, אני לא מסוגלת, מפחדת שתראה עד כמה דפוקה אני, מתביישת כל כך. אתה בכלל לא כועס, אתה מבין, אתה רוצה לחבק, אתה מבקש ממני להפסיק לבכות... ואני יודעת, גם אחרי שאני אספר לך על הזוועות הכי גדולות שכלל לא התקיימו, אתה תהיה בשלך... "אני סולח.. ולא כמין פעולה כזאת של שיקולים וחשיבה ארוכה ומסע ומתן.. אני פשוט לא כועס עלייך בגלל זה.." ושוב "אני אוהב אותך". אני לא ראויה לך. אבל זה ממשיך לאכול אותי מבפנים, כבר שנה מאז שהבנתי עד כמה טעיתי, כבר שנה מאז שהבנתי מה לוקח ממני את שנתי בלילות, מה מפריע לי להתרכז, לחשוב, מה גורם לי לבכות סתם ככה באמצע היום. זה או לספר לך או להעלם, אני הרי לא יכולה להסתיר לנצח, ואתה כבר רואה אותנו יחד 30 שנה קדימה. אני אשמה, אני שקרנית. פתולוגית. ואני לכודה בתוך עצמי שאני לא מכירה, בבקשה תעזור לי לצאת מכאן.
אני מצטערת, כמה שאני מצטערת, הרבה מעבר למילים, מצטערת. מ צ ט ע ר ת, הלוואי הלוואי ויכלתי לתקן הכל, לחזור אחורה ולשנן אמת אמת אמת. אהוב יקר שלי, אני מצטערת כל כך. לפני רגע ניתקתי את הטלפון בדמעות, אמרתי לך שהכל היה שקר, שנתיים וחצי של היכרות, חלקה וירטואלית חלקה לא, של מציאות מדהימה שמבחינתי עלתה על כל דמיון. אני אוהבת אותך, הביטחון שחיוך אחד קטן שלך גורם לי, אף פעם לא חשבתי שאני אגדל להיות בנאלית כל כך. זה לא שאתה היחיד, אני משקרת לכולם, גם לעצמי... אתה יודע, אני באמת מאמינה שאני מה שעשיתי מעצמי וברגע שאני מכירה אדם חדש אני משתוקקת שיגיע כבר הרגע שבו הוא ישמע "אודותי". אני זוכרת בדיוק מתי זה התחיל, הכרתי מישהו באיזה פורום לפני כמה שנים, הייתי ילדה קטנה, אני חושבת שאני עדין, הוא שאל אותי על המשפחה שלי, אני הבת הבכורה אתה יודע? לא אתה לא יודע... אתה לא יודע כי לך כמו לו סיפרתי שיש לי אח גדול. למה? לא יודעת, לא היתה שום סיבה אמיתית לומר את זה אז, אבל אמרתי, רציתי אח גדול באותו הרגע, נורא רציתי, אז יצרתי כזה. מאותו היום כל מי ששאל זכה לשמוע על אחי הגדול והאהוב. השקרים תפחו וגדלו, חיים שלמים המצאתי במהלך שש השנים האחרונות, זכרונות מחשבות פחדים אפילו חברים, הכל פרי מוחי הארור. בשלב מסוים עברתי בית ספר, החברים הוירטואליים שלי כבר הפכו לחברים בחיי היום יום, נפגשנו דיברנו הכרנו, הם היו החיים החדשים שלי, והם התקרבו אלי בזכות הסילופים העיוותים וההמצאות, כל שקר גרם להם לרצות להתקרב אלי קצת יותר, אני ידעתי את זה, אם הייתי אני לא היה לי אתכם... בבית הספר החדש בניגוד לקודמיו הצלחתי להשתלב, זה אתם ובמיוחד אתה עשיתם, הביטחון שנתתם לי, ההרגשה שיש אנשים שאוהבים אותי... או בעצם, את מה שגרמתי לעצמי להיות... החברים החדשים שלי בבית הספר זכו לשמוע על שלל הסיפורים שלי בדיוק כמוכם, לפעמים קצת התבלבלתי אבל הבסיס נשאר אותו בסיס, הם אהבו אותי, בדיוק כמוכם. שקרנית קטנה ומעוותת. אני משתגעת. אני באמת מרגישה שאני משתגעת. לפני שנה כשהחלטתי להפסיק לשקר לך חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל זה לא, בכל פעם מחדש אני נאלצת לשפר את האמת בכדי שתתאים למה שאתה חשבת שאתה יודע, וזה רק גדל וגדל, ואני מנסה באמת, כבר שנה שלמה שבכל פעם שאתה שואל על אחי ושאלות אחרות אני מסרבת לענות, פשוט מבקשת שתעבור נושא ואתה לא מבין למה, אני מנסה כל כך, אני אוהבת אותך, הדבר האחרון שרציתי הוא קשר מזויף כזה... כבר שנה שלמה שאתה רוצה לבוא אלי הביתה, ואני לא מוכנה... אני מפחדת אתה יודע, אין מקום בבית שלי שבו לא תראה את האמת, אני במאבק מתמיד, להרחיק אותך כמה שיותר מהאמת, להאכיל אותך עוד ועוד שקרים לא נחוצים כדי שלא תגלה כמה שכולי שקר אחד גדול, מכף רגל ועד ראש, כל מה שאתה חושב שאתה יודע לא אמיתי. לפני רגע התוודתי, אמרתי לך שכולי שקרים, הסברתי למה ולא אמרתי מה, לא הסכמתי לתת גם לא דוגמא קטנה, אני לא מסוגלת, מפחדת שתראה עד כמה דפוקה אני, מתביישת כל כך. אתה בכלל לא כועס, אתה מבין, אתה רוצה לחבק, אתה מבקש ממני להפסיק לבכות... ואני יודעת, גם אחרי שאני אספר לך על הזוועות הכי גדולות שכלל לא התקיימו, אתה תהיה בשלך... "אני סולח.. ולא כמין פעולה כזאת של שיקולים וחשיבה ארוכה ומסע ומתן.. אני פשוט לא כועס עלייך בגלל זה.." ושוב "אני אוהב אותך". אני לא ראויה לך. אבל זה ממשיך לאכול אותי מבפנים, כבר שנה מאז שהבנתי עד כמה טעיתי, כבר שנה מאז שהבנתי מה לוקח ממני את שנתי בלילות, מה מפריע לי להתרכז, לחשוב, מה גורם לי לבכות סתם ככה באמצע היום. זה או לספר לך או להעלם, אני הרי לא יכולה להסתיר לנצח, ואתה כבר רואה אותנו יחד 30 שנה קדימה. אני אשמה, אני שקרנית. פתולוגית. ואני לכודה בתוך עצמי שאני לא מכירה, בבקשה תעזור לי לצאת מכאן.