שקיפות ואינטימיות
או שקיפות מול אינטימיות?
כשאנחנו מכירים בן זוג, אנחנו רוצים לדעת מה דעתו על כל דבר, להתייעץ איתו על כל רעיון.
מתלחשים בחדר המיטות, צוחקים משטויות...מנהלים שיחות אינטימיות בטלפון ושומרים על חוט דמיוני שמקשר.
אינטימיות ביחסים היא אותה פתיחות שבתקופה טובה של היחסים היא שמאפשרת לאהבה לצמוח
ובלעדיה היחסים הופכים למדבר שממה.
כשהכרנו את הבן זוג שנישאנו לו, בעודנו צעירים ולחים...לא היה אכפת לנו עד כמה אנחנו שקופים.
לא היה אכפת לנו להתמסר, לשנות, להתאים, לרצות... רק שזה יעבוד.
כל שהיינו צריכים זו עבודה על שימור האינטימיות. להבין שהאינטימיות אינה מתקיימת מעצמה.
להבין שיש לספר כל שטות לבן זוג כמו בהתחלה ושהבן זוג מעוניין לדעת על התוכניות שלנו, המחשבות והרגשות.
והעובדה שאנחנו מנהלים עסק ביחד "בית עם ילדים" לא אומרת שגם היחסים הופכים להיות על בסיס עסקי בלבד.
האם בזוגיות לאחר גרושין, זה מרגיש קצת אחרת?
האם נוצרת דילמה בין ה"אני" לבין "אנחנו"?
האם ניתן לפחד הזה לחשוף את עצמנו, להיות שקופים, ונמנע מאינטימיות ושקיפות טוטאלית?
האם נכניס שוב אדם לחיינו אחרי שעמלנו קשות לאחר הגרושין להרוויח בחזרה את האינדיוידואל שלנו?
האם העובדה שלמדנו כי יש פרטים אינטימיים, שהם לא תורמים לזוגיות ולמשיכה המינית,
לא תמנע מאיתנו לשתף בזוגיות הבוגרת החדשה?
מה כן לקחת איתנו? מה לצבוע בכחול ולזרוק לים?
מתי אתם אומרים: "לא מעניין אותי כלום, מקסימום אגרד את עצמי מהריצפה שוב"?
אין ספק שהפחד מביא איתו צרות ביחסים.
אבל מהו בעצם הדבר הזה שאנחנו מפחדים לאבד?
אולי כשנבין מה מפחדים לאבד, נבין שבכלל לא איבדנו את עצמנו.
להפך, מצאנו את עצמנו.
ויתרנו על תביעה לעצמאות ומצאנו אהבה.
השאלה היא למי אנחנו קוראים "אני עצמי"
או שקיפות מול אינטימיות?
כשאנחנו מכירים בן זוג, אנחנו רוצים לדעת מה דעתו על כל דבר, להתייעץ איתו על כל רעיון.
מתלחשים בחדר המיטות, צוחקים משטויות...מנהלים שיחות אינטימיות בטלפון ושומרים על חוט דמיוני שמקשר.
אינטימיות ביחסים היא אותה פתיחות שבתקופה טובה של היחסים היא שמאפשרת לאהבה לצמוח
ובלעדיה היחסים הופכים למדבר שממה.
כשהכרנו את הבן זוג שנישאנו לו, בעודנו צעירים ולחים...לא היה אכפת לנו עד כמה אנחנו שקופים.
לא היה אכפת לנו להתמסר, לשנות, להתאים, לרצות... רק שזה יעבוד.
כל שהיינו צריכים זו עבודה על שימור האינטימיות. להבין שהאינטימיות אינה מתקיימת מעצמה.
להבין שיש לספר כל שטות לבן זוג כמו בהתחלה ושהבן זוג מעוניין לדעת על התוכניות שלנו, המחשבות והרגשות.
והעובדה שאנחנו מנהלים עסק ביחד "בית עם ילדים" לא אומרת שגם היחסים הופכים להיות על בסיס עסקי בלבד.
האם בזוגיות לאחר גרושין, זה מרגיש קצת אחרת?
האם נוצרת דילמה בין ה"אני" לבין "אנחנו"?
האם ניתן לפחד הזה לחשוף את עצמנו, להיות שקופים, ונמנע מאינטימיות ושקיפות טוטאלית?
האם נכניס שוב אדם לחיינו אחרי שעמלנו קשות לאחר הגרושין להרוויח בחזרה את האינדיוידואל שלנו?
האם העובדה שלמדנו כי יש פרטים אינטימיים, שהם לא תורמים לזוגיות ולמשיכה המינית,
לא תמנע מאיתנו לשתף בזוגיות הבוגרת החדשה?
מה כן לקחת איתנו? מה לצבוע בכחול ולזרוק לים?
מתי אתם אומרים: "לא מעניין אותי כלום, מקסימום אגרד את עצמי מהריצפה שוב"?
אין ספק שהפחד מביא איתו צרות ביחסים.
אבל מהו בעצם הדבר הזה שאנחנו מפחדים לאבד?
אולי כשנבין מה מפחדים לאבד, נבין שבכלל לא איבדנו את עצמנו.
להפך, מצאנו את עצמנו.
ויתרנו על תביעה לעצמאות ומצאנו אהבה.
השאלה היא למי אנחנו קוראים "אני עצמי"
