שקט - חלק ראשון
שקט... במשך דקות ארוכות, כל שעשתה היה לעמוד ליד החלון הסגור, ולבהות ברחוב ההומה בדממה, מבעד לחומת זכוכית עבה. חומת זכוכית, אשר בדמיונה המתרוצץ, מגינה בחירוף נפש על ביתה מפני טיפות הגשם המאיימות לפרוץ פנימה. שקט... היה זה היום הראשון לאחר סוף תקופת המבחנים. סוף התואר. יום החופש הראשון מזה רבים. זהו, זה נגמר. שלוש שנים ארוכות מאוד. ועכשיו מה? הדירה הייתה ריקה. דני מן הסתם התעורר מוקדם והלך לעבוד. בזמנו אפילו לא חשבה על להתעורר. בכלל, שלא כהרגלה מזה שנים, הלילה ישנה כמו בול עץ. היא חייכה לעצמה, נזכרת פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין, בדקות האחרונות לפני ההירדמות. אותן דקות הזויות, בהן מחשבות משונות מקבלות את החופש המוחלט להשתולל ברחבי המוח. נזכרה שחשבה לעצמה שבטח ככה, הזויה קלות אך מלאה בנעימות כוללת, הרגישה החולצה שאיבדה בראפטינג בשנה שעברה - שטה באיטיות על פני מים רגועים, תחנת היעד לא ידועה, מחכה לרגע בה תיתפס על ענף תועה ותיעצר. שקט... הרבה זמן לא יצא לה להיות לבד בבית, בלי אף תוכנית להמשך היום. תמיד הייתה עסוקה במשהו. לימודים... עבודה... דני... היא שכחה כמה הדירה שלהם יכולה להיראות גדולה וריקה. ברור לה שתהיה חייבת להעסיק את עצמה, שלא תוכל להישאר במצב הזה, שעונה על החלון, במשך הרבה זמן. תמיד היו לה תוכניות. רגילה להיות בשליטה מלאה. לדעת מה אמור לקרות בכל רגע נתון, ומה יקרה ברגע שאחריו. טיפה קטנה של חופש, וכבר הצרחה מטפסת לה במעלה הגרון. קפה! זה מה שאני צריכה, קפה! באיטיות מעושה הלכה לכיוון המטבח, דנה בינה לבין עצמה אם מתחשק לה נס או שאולי תתפרע עם איזה קפה אגוזים טוב. אף פעם לא באמת אהבה את המטבח שלהם, ואף לא הצליחה כל כך להבין למה. היא התחילה להעביר את עיניה ברחבי המטבח, כאילו רואה אותו בפעם הראשונה בחייה, מנסה להבין מה יש בו בדיוק, שהיא לא אוהבת. זה ככל הנראה מגיע מסלידתה ממטבחים באופן כללי. שום דבר טוב לא יוצא מהם. אולי קפה, אבל בזה זה נגמר. אוכל הם אף פעם לא מכינים פה. אוכל אמיתי בכל אופן, חביתה מדי פעם זה לא נחשב. אמא שלה מביאה להם אוכל כשהם טורחים ללכת לבקר אותה פעם בכמה חודשים. לא לה ולא לדני יש מושג קלוש באומנות הבישול, ולאף אחד מהם לא היה גם את הזמן או את הכוח. עד עכשיו. אולי עכשיו כשאין לה יותר לימודים היא תלמד לבשל? אולי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאמרה את זה לעצמה. דווקא היה יכול להיות נחמד אם יאכלו לפעמים ביחד ארוחת צהריים או ערב. ארוחה אמיתית כזו, על שולחן עם כלים. לא משהו חטוף כזה מול הטלויזיה כששניהם גמורים. ככה זה תמיד, כמעט כל ערב. הם מגיעים הביתה, אף פעם לא ביחד, תופסים משהו לאכול, נמרחים על הספה מול הטלויזיה, בוהים במה שיש לראות, הולכים למיטה ותוך דקה נרדמים. סקס? יש לה זכרון כללי ומעורפל. יו, אם דני היה פה עכשיו, מה הייתי עושה לו...
שקט... במשך דקות ארוכות, כל שעשתה היה לעמוד ליד החלון הסגור, ולבהות ברחוב ההומה בדממה, מבעד לחומת זכוכית עבה. חומת זכוכית, אשר בדמיונה המתרוצץ, מגינה בחירוף נפש על ביתה מפני טיפות הגשם המאיימות לפרוץ פנימה. שקט... היה זה היום הראשון לאחר סוף תקופת המבחנים. סוף התואר. יום החופש הראשון מזה רבים. זהו, זה נגמר. שלוש שנים ארוכות מאוד. ועכשיו מה? הדירה הייתה ריקה. דני מן הסתם התעורר מוקדם והלך לעבוד. בזמנו אפילו לא חשבה על להתעורר. בכלל, שלא כהרגלה מזה שנים, הלילה ישנה כמו בול עץ. היא חייכה לעצמה, נזכרת פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין, בדקות האחרונות לפני ההירדמות. אותן דקות הזויות, בהן מחשבות משונות מקבלות את החופש המוחלט להשתולל ברחבי המוח. נזכרה שחשבה לעצמה שבטח ככה, הזויה קלות אך מלאה בנעימות כוללת, הרגישה החולצה שאיבדה בראפטינג בשנה שעברה - שטה באיטיות על פני מים רגועים, תחנת היעד לא ידועה, מחכה לרגע בה תיתפס על ענף תועה ותיעצר. שקט... הרבה זמן לא יצא לה להיות לבד בבית, בלי אף תוכנית להמשך היום. תמיד הייתה עסוקה במשהו. לימודים... עבודה... דני... היא שכחה כמה הדירה שלהם יכולה להיראות גדולה וריקה. ברור לה שתהיה חייבת להעסיק את עצמה, שלא תוכל להישאר במצב הזה, שעונה על החלון, במשך הרבה זמן. תמיד היו לה תוכניות. רגילה להיות בשליטה מלאה. לדעת מה אמור לקרות בכל רגע נתון, ומה יקרה ברגע שאחריו. טיפה קטנה של חופש, וכבר הצרחה מטפסת לה במעלה הגרון. קפה! זה מה שאני צריכה, קפה! באיטיות מעושה הלכה לכיוון המטבח, דנה בינה לבין עצמה אם מתחשק לה נס או שאולי תתפרע עם איזה קפה אגוזים טוב. אף פעם לא באמת אהבה את המטבח שלהם, ואף לא הצליחה כל כך להבין למה. היא התחילה להעביר את עיניה ברחבי המטבח, כאילו רואה אותו בפעם הראשונה בחייה, מנסה להבין מה יש בו בדיוק, שהיא לא אוהבת. זה ככל הנראה מגיע מסלידתה ממטבחים באופן כללי. שום דבר טוב לא יוצא מהם. אולי קפה, אבל בזה זה נגמר. אוכל הם אף פעם לא מכינים פה. אוכל אמיתי בכל אופן, חביתה מדי פעם זה לא נחשב. אמא שלה מביאה להם אוכל כשהם טורחים ללכת לבקר אותה פעם בכמה חודשים. לא לה ולא לדני יש מושג קלוש באומנות הבישול, ולאף אחד מהם לא היה גם את הזמן או את הכוח. עד עכשיו. אולי עכשיו כשאין לה יותר לימודים היא תלמד לבשל? אולי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאמרה את זה לעצמה. דווקא היה יכול להיות נחמד אם יאכלו לפעמים ביחד ארוחת צהריים או ערב. ארוחה אמיתית כזו, על שולחן עם כלים. לא משהו חטוף כזה מול הטלויזיה כששניהם גמורים. ככה זה תמיד, כמעט כל ערב. הם מגיעים הביתה, אף פעם לא ביחד, תופסים משהו לאכול, נמרחים על הספה מול הטלויזיה, בוהים במה שיש לראות, הולכים למיטה ותוך דקה נרדמים. סקס? יש לה זכרון כללי ומעורפל. יו, אם דני היה פה עכשיו, מה הייתי עושה לו...
