שקד
חמש דקות איחור. אני דוהרת בכביש. נוסעת מהר אבל זהיר. נכון, הילדה עצמאית ויודעת היכן המפתח הרזרבי, אבל אני מעדיפה להגיע לפניה. שלא תהיה לבדה אפילו דקות ספורות. יונדאי אדומה אחת נוסעת כל הזמן בנתיב השמאלי, מצומת מורשה עד צומת רעננה. רכבים זועפים עוקפים אותה מימין והיא בשלה. בסוף גם אני נשברת, עוקפת מימין ותוקעת בנהגת (מה לעשות, זאת היתה נהגת
) מבט מחנך. מהר מהר... צומת...רמזורים...תחום יישוב...מורידה לשלישי. הילד הגדול ביום ארוך, השני בטיול, הילדה חוזרת לבדה. אני מזנקת מהרכב, חוטפת את התיק והשקיות ורצה פנימה דרך השער הקטן. ליד דלת הכניסה מונח בשלווה הילקוט הורדרד שלה. האופניים שמוטים על השביל ועל הדלת, תחוב בסדק הצר שמסביב לשלט הקטן,פתק לבן שנתלש ממחברת ציור וכתוב עליו באותיות ילדותיות : "אני בּבּית של איתי". ככה, עם שני דגשים ב-ב´, שחלילה אני לא אתבלבל בקריאה.... ואני , באותו רגע, נמסה... מחייגת מייד לבית של איתי ומבקשת אותה... "ילדה שלי...ילדת כיתה א´ מקסימה שלי...את כזאת חכמה... אני כבר יודעת שאפשר לסמוך עלייך...." "אבל אמא", היא מסבירה "את לא היית ולא מצאתי את המפתח וגם האוטו לא היה..." "נכון חמודה..." אני מתמוגגת ממנה "את עשית מצוין שהלכת לאיתי. את רוצה לחזור עכשיו או להישאר קצת?" -"להישאר..." כמובן..... סתם. שום דבר מיוחד... הבכור בגילה כבר היה אבא קטן לאחיו... כבר דרשנו ממנו והוא הוכיח יכולות ואחריות... אבל היום...הצורך העמוק הזה להגן עליהם ולעטוף אותם... והחרדה שמא לא נצליח...שמא אפילו אם ניצמד אליהם כל הזמן, לא נצליח... אני שולפת מהשקיות את הבגדים שקניתי לה במכירת סוף העונה ומניחה באהבה על המיטה שלה... ופתאם אני מתחילה לדמוע... בחיי, משהו עובר עלי או שסתם ירדתי מהפסים. צהריים טובים ג´ול
חמש דקות איחור. אני דוהרת בכביש. נוסעת מהר אבל זהיר. נכון, הילדה עצמאית ויודעת היכן המפתח הרזרבי, אבל אני מעדיפה להגיע לפניה. שלא תהיה לבדה אפילו דקות ספורות. יונדאי אדומה אחת נוסעת כל הזמן בנתיב השמאלי, מצומת מורשה עד צומת רעננה. רכבים זועפים עוקפים אותה מימין והיא בשלה. בסוף גם אני נשברת, עוקפת מימין ותוקעת בנהגת (מה לעשות, זאת היתה נהגת
