שקדי מרק - סיפור
שקדי מרק היא הייתה תמירה ויפה, היא הייתה שנונה עם חיוך מתפרץ, היא הייתה דקיקה וקצוצת שיער, היא הייתה נבונה וחמה, היא הייתה מצחיקה ועקשנית, היא הייתה משוררת ואשת שיחה, היא הייתה הכל, אבל היא לא הייתה שלי. ליאן נתקלה בי, ממש כמו בסרטים. הלכתי עם הראש באדמה, מנסה להבין אם מערכת היחסים שלי עם עדי ממשיכה בכיוון הנכון כשמצאתי את עצמי על הריצפה מוקפת נקודות צהובות ואותה עומדת מעלי, מחייכת ושואלת לשלומי שבידה שקית ריקה של שקדי מרק. הייתי בסדר וניסיתי להתרומם אבל סחרחורת תפסה אותי והשאירה אותי על הריצפה לשחות בין השקדים. היא אספה אותי והושיבה אותי בספסל הראשון שראתה מכרכרת סביבי מתוך תחושת אשמה. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי ברבע שעה שבאה אחרי הנפילה היה "למה את אוכלת שקדי מרק?" הייתה זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות את חיוכה המתפרץ. מעין אושר גדול שקופץ לה על הפנים ומשווה לפניה מראה של ליצן. הייתי כל כך מופתעת, יותר משקדי המרק שהתחלתי לצחוק, וכך ישבנו חצי שעה על ספסל ציבורי בפארק וצחקנו, אני ממנה והיא? לא הייתי בטוחה, אולי מהמצב. אחרי שהסחרחורת עברה והיא קנתה חבילה חדשה של שקדי מרק תוך הסבר מעמיק על חשיבותם הקריטי בחייה ועל טעמם המיוחד שלא ניתן למצוא בשום מקום בעולם, והיא יודעת כי ביקרה במחציתו בערך, היינו בדרכנו הביתה. בדרך הצגתי את עצמי כיאות והתנצלתי על הנפילה, היא הודתה שבאותה העת חפרה עמוק בתוך השקית ולא ראתה אותי ואני הודתי שחפרתי עמוק בתוך נישמתי ולא ראיתי כלום. "ממש אתר ארכיאולוגי מצאתי לי פה" היא צחקה עליי. "ליאן", היא הציגה את עצמה ואני ידעתי שזאת האחת. עדי לא הייתה בבית כשנכנסתי. הדלקתי את הבויילר למקלחת והשמעתי דיסק ג`אז שאהבתי ועדי לא. המחשבות המשיכו לחפור בי. השנה האחרונה עם עדי, הנפילה בפארק, האהבה שלנו, הצחוק של ליאן, החיים שלנו, היא, החתולה שלנו, שקדי מרק. ידעתי שאני לא נמצאת במקום הנכון, גם אם ליאן לא תהיה שלי. נכנסתי למקלחת מנסה לשטוף במים רותחים את התובנות האחרונות, אך לשוא. כשיצאתי ארזתי כמה בגדים, לקחתי את שמוליק החתולה במנשא שלה, השארתי לעדי פתק מסובך ומתנצל ונסעתי לדירה שלי ששכנה ריקה בשנה האחרונה, מאז עברתי לגור עם עדי. לטלפונים לא עניתי. ידעתי שעדי מתקשרת, ידעתי שהיא מצפה לנימוקים, לפחות להסבר, אך לא היה לי הסבר הגיוני מלבד העובדה שברגע אחד, באמצע הפארק, נפלתי וכשקמתי ידעתי מציאות אחרת. ידעתי שזה לא הגיוני, ידעתי גם שזה לא נכון, שזה ההסבר השטחי ופחדתי להודות שאני כבר לא אוהבת כמו בהתחלה. למחרת היום קבעתי עם ליאן שוב בפארק. לפני הפגישה נכנסתי למכולת של שמעון וקניתי לה חבילה גדולה של שקדי מרק. ביקשתי משמעון סרט אדום, נייר ועט. כתבתי לה: `כי יש להם את הטעם הטוב בעולם` והכנסתי לתיק. על אותו ספסל היא חיכתה לי, כל כך יפה. עמדתי כמה רגעים מרחוק מתבוננת בה ללא הפרעה. סיפרתי לה על החיים עם עדי, על הפרידה החד צדדית שלי, על הנשים בחיי, על העליות והמורדות. על התאהבויות לא נשלטות בנשים שהייתי מעדיפה שלא. סיפרתי לה את כל שישב לי על הלב, כמו בצל, שכבה אחר שכבה, נחשפתי. היא חייכה אלי את חיוכה המתפרץ ואמרה לי שאני צעירה מדי כדי להתנהג כאילו הסתיימו חיי. היא אמרה שלעתים מה שנראה קשה בתחילה מתגלה כקל מאוד בהמשך וההפך. היא סיפרה לי על החבר שלה בשש השנים האחרונות, על החתונה המתוכננת לחודש הבא. על המשפחה שלה שהתנגדה מההתחלה, על הנחישות שלה ועל הרצון להפוך את עולמם כי זהו רצונה. לבי נחמץ שלא תהיה שלי, אך אם להיות כנה, הייתי בטוחה בכך מההתחלה ושמחתי לחשוף את האמת. לפני שנפרדנו נזכרתי בשקדי המרק. היא חיבקה אותי בזרועותיה החמות ואמרה לי שאני מקסימה וכמובן שלא הייתי צריכה. אחרי שבוע במחיצתה סיימתי סופית את הקשר עם עדי. הייתי בדירתנו בפעם האחרונה רק כדי לקחת את כל החפצים שלי, את המזכרות שלי ואת האהבה שלי חזרה. בחתונה של ליאן חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה שאני יודעת שזה הזמן הכי לא נכון לספר לה שאני מאוהבת בה. היא נשקה רכות לאוזני ולחשה לי בחזרה שהיא יודעת, ושלאהבה יש זמן משלה, כמו גם לשקדי מרק. "שקדי מרק?" לא הבנתי. "תכף תראי". היא לבשה את החיוך המתפרץ שכמעט תמיד הביא אותי לידי דמעות, שיחררה את אחיזתי בה, תפסה את ידו של בעלה ובידה השניה נופפה לאורחים. לפתע מהצדדים הגיחו נשים עם סלסלות מלאות בשקדי מרק והניפו שקדים מעל הזוג הטרי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לראות את אהובתי פוסעת ביום המאושר שלה עם בעלה תחת קונפטי של שקדי מרק.
שקדי מרק היא הייתה תמירה ויפה, היא הייתה שנונה עם חיוך מתפרץ, היא הייתה דקיקה וקצוצת שיער, היא הייתה נבונה וחמה, היא הייתה מצחיקה ועקשנית, היא הייתה משוררת ואשת שיחה, היא הייתה הכל, אבל היא לא הייתה שלי. ליאן נתקלה בי, ממש כמו בסרטים. הלכתי עם הראש באדמה, מנסה להבין אם מערכת היחסים שלי עם עדי ממשיכה בכיוון הנכון כשמצאתי את עצמי על הריצפה מוקפת נקודות צהובות ואותה עומדת מעלי, מחייכת ושואלת לשלומי שבידה שקית ריקה של שקדי מרק. הייתי בסדר וניסיתי להתרומם אבל סחרחורת תפסה אותי והשאירה אותי על הריצפה לשחות בין השקדים. היא אספה אותי והושיבה אותי בספסל הראשון שראתה מכרכרת סביבי מתוך תחושת אשמה. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי ברבע שעה שבאה אחרי הנפילה היה "למה את אוכלת שקדי מרק?" הייתה זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות את חיוכה המתפרץ. מעין אושר גדול שקופץ לה על הפנים ומשווה לפניה מראה של ליצן. הייתי כל כך מופתעת, יותר משקדי המרק שהתחלתי לצחוק, וכך ישבנו חצי שעה על ספסל ציבורי בפארק וצחקנו, אני ממנה והיא? לא הייתי בטוחה, אולי מהמצב. אחרי שהסחרחורת עברה והיא קנתה חבילה חדשה של שקדי מרק תוך הסבר מעמיק על חשיבותם הקריטי בחייה ועל טעמם המיוחד שלא ניתן למצוא בשום מקום בעולם, והיא יודעת כי ביקרה במחציתו בערך, היינו בדרכנו הביתה. בדרך הצגתי את עצמי כיאות והתנצלתי על הנפילה, היא הודתה שבאותה העת חפרה עמוק בתוך השקית ולא ראתה אותי ואני הודתי שחפרתי עמוק בתוך נישמתי ולא ראיתי כלום. "ממש אתר ארכיאולוגי מצאתי לי פה" היא צחקה עליי. "ליאן", היא הציגה את עצמה ואני ידעתי שזאת האחת. עדי לא הייתה בבית כשנכנסתי. הדלקתי את הבויילר למקלחת והשמעתי דיסק ג`אז שאהבתי ועדי לא. המחשבות המשיכו לחפור בי. השנה האחרונה עם עדי, הנפילה בפארק, האהבה שלנו, הצחוק של ליאן, החיים שלנו, היא, החתולה שלנו, שקדי מרק. ידעתי שאני לא נמצאת במקום הנכון, גם אם ליאן לא תהיה שלי. נכנסתי למקלחת מנסה לשטוף במים רותחים את התובנות האחרונות, אך לשוא. כשיצאתי ארזתי כמה בגדים, לקחתי את שמוליק החתולה במנשא שלה, השארתי לעדי פתק מסובך ומתנצל ונסעתי לדירה שלי ששכנה ריקה בשנה האחרונה, מאז עברתי לגור עם עדי. לטלפונים לא עניתי. ידעתי שעדי מתקשרת, ידעתי שהיא מצפה לנימוקים, לפחות להסבר, אך לא היה לי הסבר הגיוני מלבד העובדה שברגע אחד, באמצע הפארק, נפלתי וכשקמתי ידעתי מציאות אחרת. ידעתי שזה לא הגיוני, ידעתי גם שזה לא נכון, שזה ההסבר השטחי ופחדתי להודות שאני כבר לא אוהבת כמו בהתחלה. למחרת היום קבעתי עם ליאן שוב בפארק. לפני הפגישה נכנסתי למכולת של שמעון וקניתי לה חבילה גדולה של שקדי מרק. ביקשתי משמעון סרט אדום, נייר ועט. כתבתי לה: `כי יש להם את הטעם הטוב בעולם` והכנסתי לתיק. על אותו ספסל היא חיכתה לי, כל כך יפה. עמדתי כמה רגעים מרחוק מתבוננת בה ללא הפרעה. סיפרתי לה על החיים עם עדי, על הפרידה החד צדדית שלי, על הנשים בחיי, על העליות והמורדות. על התאהבויות לא נשלטות בנשים שהייתי מעדיפה שלא. סיפרתי לה את כל שישב לי על הלב, כמו בצל, שכבה אחר שכבה, נחשפתי. היא חייכה אלי את חיוכה המתפרץ ואמרה לי שאני צעירה מדי כדי להתנהג כאילו הסתיימו חיי. היא אמרה שלעתים מה שנראה קשה בתחילה מתגלה כקל מאוד בהמשך וההפך. היא סיפרה לי על החבר שלה בשש השנים האחרונות, על החתונה המתוכננת לחודש הבא. על המשפחה שלה שהתנגדה מההתחלה, על הנחישות שלה ועל הרצון להפוך את עולמם כי זהו רצונה. לבי נחמץ שלא תהיה שלי, אך אם להיות כנה, הייתי בטוחה בכך מההתחלה ושמחתי לחשוף את האמת. לפני שנפרדנו נזכרתי בשקדי המרק. היא חיבקה אותי בזרועותיה החמות ואמרה לי שאני מקסימה וכמובן שלא הייתי צריכה. אחרי שבוע במחיצתה סיימתי סופית את הקשר עם עדי. הייתי בדירתנו בפעם האחרונה רק כדי לקחת את כל החפצים שלי, את המזכרות שלי ואת האהבה שלי חזרה. בחתונה של ליאן חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה שאני יודעת שזה הזמן הכי לא נכון לספר לה שאני מאוהבת בה. היא נשקה רכות לאוזני ולחשה לי בחזרה שהיא יודעת, ושלאהבה יש זמן משלה, כמו גם לשקדי מרק. "שקדי מרק?" לא הבנתי. "תכף תראי". היא לבשה את החיוך המתפרץ שכמעט תמיד הביא אותי לידי דמעות, שיחררה את אחיזתי בה, תפסה את ידו של בעלה ובידה השניה נופפה לאורחים. לפתע מהצדדים הגיחו נשים עם סלסלות מלאות בשקדי מרק והניפו שקדים מעל הזוג הטרי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לראות את אהובתי פוסעת ביום המאושר שלה עם בעלה תחת קונפטי של שקדי מרק.
