Hippolyte22
New member
שפת גוף
יצא לכן לקרוא בעיתון ידיעות אחרונות בסופ"ש, (7 ימים) ?
היה סיפור מרגש ועצוב כאחד על אישה מנוצלת מינית, שהפכה את הלבוש המיני שלה
לדרך ביטוי כנגד המוסכמות הפטריאכליות וכהתרסה נגד הפגיעות המיניות והאונס
שעברה והיוותה לה כחלק מחייה, לורן מילק שמה והיא משוררת.
למי שלא קראה ואו פיספסה, סיפור חיים מרתק-
אני אתן ציטוטים מפורטים מהכתבה- "אז היום את משתמשת
במיניות שלך ככלי נשק?- אני לא מגבילה את עצמי במיניות שלי,"
היא אומרת ערב יציאת ספר השירים החדש "פרפר פרלין" הרווי בטקסטים
עוצמתיים של כנות, אובדן ואירוטיקה דו-מינית. "היום חשוב לי לאותת שאני לא
נכנעת למוסכמות של החברה שבה גדלתי-חברה שבה אישה עם מחשוף
נתפסת כמשהו מוקצה, ראויה לענישה, מזמינה אונס והשפלות.
כילדה קיבלתי סטירה מהמנהל שראה אותי עם לק שקוף, תלשו לי את העגילים.
ראו במיניות שלי כוחנות, שוט המופנה שלפיהם. אני לא רוצה לשבת בצד ולהתבכיין.
אני לא רוצה להיות האישה הטובה"
"אבל גם בחברה החילונית מסתכלים על זה בעין עקומה.
"-החברה שלנו מאוד אלימה, אגרסיבית וחולנית. המסר הוא שכאישה אין
לך זכות להינות מהמיניות שלך. את צריכה לחלוק אותה. דוגמניות מצטלמות
בעירום לפרסומות, נשים מופיעות בסרטי פורנו- אבל הכל נועד למכור תדמית.
בחיים האישיים שלהן הן קורקטיות. יש להן בעל, ילדים. הן קלאסה. אני לא קלאסה."
"אלא?- אני הפוסטר המדבר. אני הופכת את המיניות לכלי, מנסה
לייצר עונג פרטי עם הגוף שלי. עם השנים הגוף שלי הפך לנשק, לכלי הישרדותי.
זה המקום שבו אני יכולה להגן על עצמי או לשלוף את הציפורניים החוצה...."
"את טוענת שגברים לא מסוגלים להכיל את המיניות שלך? הם רוצים לקבל
אותך כאישה מוחלשת?- זה מגיע ממקום מאוד שובניסטי, סקסיסטי ותוקפני.
אני הולכת ברחוב עם ביריות ומיני, וגברים מסתכלים ושואלים, כמה עולה לילה איתך?
כאילו המחשוף הפורץ בשמלה הופך אותי לזונה. בחברה שלנו יש לגיטימציה שאישה
תלבש שיבריות במיטה כדי לפתות את הגבר שלה. אבל אם היא תעשה את זה מחוץ לבית,
פשוט כי בא לה- יתקפו אותה"
"למה את צריכה את זה?- אין לי בעיה שישנאו אותי. אני עדיין מסוגלת
להרגיש תשוקה, למרות שעברתי אונס. זה לא הופך אותי למכונה....."
היא גדלה במשפחה דתייה נוקשה, למדה בבית ספר דתי וחוותה התעללות
ומסרים שובניסטים שלנשים אין דעה והיא הייתה בורחת מבית הספר.
בגיל 20, כשהייתה תלמידה במכללה למוזיקה וסטודנטית לצילום בקמרה אובסקורה.
כשהיא נפרדת בהדרגה מהעולם החרדי, ועדיין הרגישה זרה בעולם החילוני,
היא קפצה לקניון בכפר סבא כדי לרכוש אלבום של זמר שהעריצה, היא התקבצה
עם כמה אנשים בקניון שדיברו על כך שהם מכירים את האמרגן של הזמר-
הגיע אדם שהציג עצמו כחבר טוב של הזמר שהעריצה, סיפר לה שהוא בדרך
לפגישה איתו והציעה לקחת אותה- היא נענתה מתמימות ואי היכרות עם העולם
החילוני- היא נסעה באוטו שלו- הוא עצר בשדה נטוש- "בתוך הרכב הוא ביצע
בי אונס אכזרי" היא מספרת. "לא ויתר לי על כלום, עשה הכל כדי להנכיח את
השליטה שלו בגוף שלי. הוא החפיץ אותי. הרגשתי מושפלת. צעקתי לאלוהים."
מאז היא אינה מסוגלת לשמוע את המוזיקה של הזמר שהעריצה, ואינה מסוגלת
להגות את שמו של הזמן, היא מלאת בושה וחוסר אונים.
כאשר הגיע לביתה לאחר המקרה, היא נסגרה באמבטיה. "שמעתי את הדיסק
של הזמר והתחלתי לצרוח. התגובה בבית הייתה- 'מה, קרעו לך את קרום
הביתולים?' הרגשתי שזה כל מה שמעניין אותם. אמרתי: אולי אלך לפסיכולוג,
ואמרו לי: פסיכולוג זה למי שיש בעיות. קנו לי צמחי מרפא. החלטתי לא ללכת
למשטרה..." "איך התייחסו לתקיפה בחברה החרדית?
"הוזמנתי לשבת אצל משפחה בבני ברק, סיפרתי למארחת על האירוע
והייתי בהתקף בכי. היא אמרה לי: אם היינו יודעים על הסיפור, לא היינו מזמינים
אותך. לא מצאתי את המבט המוחל. הרגשתי רמוסה."
לאחר שלושה חודשים שמעה קריאה מתוך רכב שעבר לידה ברחוב.
"הסתכלתי וראיתי אותו. הוא אמר לי, 'תעלי, אני אקח אותך לזמר' וחייך.
הידיים שלי רעדו. רצתי מהר וביקשתי מאחד הנהגים עט. רשמתי את המספר
של הרכב והגעתי לתחנת המשטרה, שם הפנו אותי למרכז תקיפה מינית."
בהמשך היא מספרת על הביטחון שירד, התסכול, הבושה והחוסר אונים.
היא הצטרפה לקבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית, בקבוצה היא הכירה אישה
והתאהבה בה- "אני מודה לאל שזכיתי לחוות אהבת נשים. לא הרגשתי עטופה ברחם.
עד היום יש לי כמיהה שאישה תעניק לי חום אמהי. כמו תינוק שחי ללא מגע."
הקשר הפך לחבל הצלה: " בזכותה נשארתי בחיים. אמרתי לה: 'תעזרי לי להתאבד,
אני רוצה למות'. בלעתי כדורים ואושפזתי בבית חולים. כמה שעות לאחר מכן,
כשהרופאים הצליחו להציל אותי, תיכננתי שוב להתאבד. בזמן שניסתי להשיג עוד
כדורים לבלוע, היא הופיעה בחדר שלי בבית החולים. ראיתי זוהר בעיניים שלה,
הרגשתי כמו בהחייאה, הנשיקה שלה הייתה הנשמה."
והחלה לכתוב שירים כדרך לביטוי.
אהבה זאת גרמה למשפחתה לכעוס עלייה מאוד ואף לחרם עלייה,
מתישהו היה נמאס לה ולזוגתה להילחם בזה והן נפרדו.
בתקופה הכי גרועה שלה היא ישנה בבתי קפה, במכבסות, במקלט לנשים מוכות.
צעירה ללא עבודה ובלי אף אחד לצידה היא נכנסה להריון לא מתוכנן,
ולבסוף החליטה לשמור על התינוק.
בתקופה הקשה היא קיבלה הצעה לעבודה במועדון כחשפנית,
מועדון שהקרין סרטי פורנו שליוו הופעות חיות. "איבדתי את הגבולות שלי",
"גרתי ברחוב, הייתי נואשת לאוכל. בעל המקום הרשה לי לישון שם.
לפני כל סרט עליתי לבמה והצגתי מופע חשפנות אירוטי. הקהל הורכב
מאנשים מאוד מבוגרים או צעירים שבאו להתחרמן. זה כלל מבטים, הטרדות.
הרגשה מאוד מחפיצה, שחודרים לי לגוף. אישה בהריון, עם בטן.
הם לא ראו אותי, רק את מה שרצו לעשות לי."
"מה הרגשת?- בזמן שהייתי על הבמה והייתי צריכה לפתות ולחרמן,
עברו לי מחשבות על החיים המצפים לי. פעם אחת תקפו אותי. הרופא אמר לי
שהסיכויים שהעובר יישאר בחיים הם חצי-חצי. הסתכלתי בשמיים והעיניים שלי
נצצו מדמעות. אמרתי, "אלוהים, בבקשה, תן לי את התינוק אל תעזוב אותי."
הלידה עברה בשלום וחיזקה אותה, "הילדה עזרה לי לבחור בחיים...."
בתוך האפל הגדול הזה- בשנת 2004, יצרה איתה קשר במאית הקולנוע
קרן ידיעה. "היא צילצלה אליי בערב כריסמס ואמרה לי: אני מבינה שאת
במצוקה. בואי אליי, נחגוג יחד. בפגישה היא אמרה לי 'אני רוצה להעביר
אותך תהלים של שינוי בחיים' היא סידרה לי מלגת לימודים בבית הספר
לאומנות מנשר וליוותה אותי במשים שנים ועזרה כשהייתי במצוקה כספית.
היא אפילו רחצה אותי באמבטיה שלה אחרי עוד ניסיון התאבדות."
"סוג של נס- זה סיפור על סולידריות נשית טהורה. מול גברים זה אחרת.
הם רוצים לקנות את היופי, את איבר המין שלי. תראה מה קורה בסרט 'אישה יפה'.
המושיע הוא קליינט שקונה אותה." (ביקורת כ"כ נכונה
)
כיום לורן מילק היא משוררת, היא נמצאת בקשר עם אומנים צעירים בתחום המוזיקה.
ביא כתבה טקסטים לאלבום של רונית שחר, המוסיקאי והמבקר יוני ליבנה הלחין
את שירה "אלנבי 40", נעם רותם שותף להפקת הפסקול שמלווה את הסרט
הדוקומנטרי שהיא יוצרת על חייה בימים אלו. במקביל היא פעילה בעמותת
"אחותי" ומשתלבת בקבוצות "ערס פואטיקה" שבה המשוררים קוראים שירה
שעוסקת בזהות המזרחית שלהם.
היא אומרת לסיום- "גיליתי את השורשים המזרחיים שלי, הבנתי שחוויתי
הצטלבות של דיכויים: אישה, מזרחית, חד-הורית, נפגעת אלימות מינית.
צריך להתאמץ כדי להתגבר על הפירוק הזה. ככל שנפתחתי לכוחות שלי,
הבנתי שאני יכולה לא רק להידפק ולהיאנס, אלא לשלוט בחיים שלי ובחיים
של אחרים. זו תחושה של מים ששופעים מנהר."
מרגש, מרתק וסוחף סיפור חייה.
אני רוצה לדון על הקשר בין הצהרה אישית פמניסטית לבין
לבוש מיני וסקסיסטי כמו שמילק הציגה. האומנם?
מה דעותייכן?
יצא לכן לקרוא בעיתון ידיעות אחרונות בסופ"ש, (7 ימים) ?
היה סיפור מרגש ועצוב כאחד על אישה מנוצלת מינית, שהפכה את הלבוש המיני שלה
לדרך ביטוי כנגד המוסכמות הפטריאכליות וכהתרסה נגד הפגיעות המיניות והאונס
שעברה והיוותה לה כחלק מחייה, לורן מילק שמה והיא משוררת.
למי שלא קראה ואו פיספסה, סיפור חיים מרתק-
אני אתן ציטוטים מפורטים מהכתבה- "אז היום את משתמשת
במיניות שלך ככלי נשק?- אני לא מגבילה את עצמי במיניות שלי,"
היא אומרת ערב יציאת ספר השירים החדש "פרפר פרלין" הרווי בטקסטים
עוצמתיים של כנות, אובדן ואירוטיקה דו-מינית. "היום חשוב לי לאותת שאני לא
נכנעת למוסכמות של החברה שבה גדלתי-חברה שבה אישה עם מחשוף
נתפסת כמשהו מוקצה, ראויה לענישה, מזמינה אונס והשפלות.
כילדה קיבלתי סטירה מהמנהל שראה אותי עם לק שקוף, תלשו לי את העגילים.
ראו במיניות שלי כוחנות, שוט המופנה שלפיהם. אני לא רוצה לשבת בצד ולהתבכיין.
אני לא רוצה להיות האישה הטובה"
"אבל גם בחברה החילונית מסתכלים על זה בעין עקומה.
"-החברה שלנו מאוד אלימה, אגרסיבית וחולנית. המסר הוא שכאישה אין
לך זכות להינות מהמיניות שלך. את צריכה לחלוק אותה. דוגמניות מצטלמות
בעירום לפרסומות, נשים מופיעות בסרטי פורנו- אבל הכל נועד למכור תדמית.
בחיים האישיים שלהן הן קורקטיות. יש להן בעל, ילדים. הן קלאסה. אני לא קלאסה."
"אלא?- אני הפוסטר המדבר. אני הופכת את המיניות לכלי, מנסה
לייצר עונג פרטי עם הגוף שלי. עם השנים הגוף שלי הפך לנשק, לכלי הישרדותי.
זה המקום שבו אני יכולה להגן על עצמי או לשלוף את הציפורניים החוצה...."
"את טוענת שגברים לא מסוגלים להכיל את המיניות שלך? הם רוצים לקבל
אותך כאישה מוחלשת?- זה מגיע ממקום מאוד שובניסטי, סקסיסטי ותוקפני.
אני הולכת ברחוב עם ביריות ומיני, וגברים מסתכלים ושואלים, כמה עולה לילה איתך?
כאילו המחשוף הפורץ בשמלה הופך אותי לזונה. בחברה שלנו יש לגיטימציה שאישה
תלבש שיבריות במיטה כדי לפתות את הגבר שלה. אבל אם היא תעשה את זה מחוץ לבית,
פשוט כי בא לה- יתקפו אותה"
"למה את צריכה את זה?- אין לי בעיה שישנאו אותי. אני עדיין מסוגלת
להרגיש תשוקה, למרות שעברתי אונס. זה לא הופך אותי למכונה....."
היא גדלה במשפחה דתייה נוקשה, למדה בבית ספר דתי וחוותה התעללות
ומסרים שובניסטים שלנשים אין דעה והיא הייתה בורחת מבית הספר.
בגיל 20, כשהייתה תלמידה במכללה למוזיקה וסטודנטית לצילום בקמרה אובסקורה.
כשהיא נפרדת בהדרגה מהעולם החרדי, ועדיין הרגישה זרה בעולם החילוני,
היא קפצה לקניון בכפר סבא כדי לרכוש אלבום של זמר שהעריצה, היא התקבצה
עם כמה אנשים בקניון שדיברו על כך שהם מכירים את האמרגן של הזמר-
הגיע אדם שהציג עצמו כחבר טוב של הזמר שהעריצה, סיפר לה שהוא בדרך
לפגישה איתו והציעה לקחת אותה- היא נענתה מתמימות ואי היכרות עם העולם
החילוני- היא נסעה באוטו שלו- הוא עצר בשדה נטוש- "בתוך הרכב הוא ביצע
בי אונס אכזרי" היא מספרת. "לא ויתר לי על כלום, עשה הכל כדי להנכיח את
השליטה שלו בגוף שלי. הוא החפיץ אותי. הרגשתי מושפלת. צעקתי לאלוהים."
מאז היא אינה מסוגלת לשמוע את המוזיקה של הזמר שהעריצה, ואינה מסוגלת
להגות את שמו של הזמן, היא מלאת בושה וחוסר אונים.
כאשר הגיע לביתה לאחר המקרה, היא נסגרה באמבטיה. "שמעתי את הדיסק
של הזמר והתחלתי לצרוח. התגובה בבית הייתה- 'מה, קרעו לך את קרום
הביתולים?' הרגשתי שזה כל מה שמעניין אותם. אמרתי: אולי אלך לפסיכולוג,
ואמרו לי: פסיכולוג זה למי שיש בעיות. קנו לי צמחי מרפא. החלטתי לא ללכת
למשטרה..." "איך התייחסו לתקיפה בחברה החרדית?
"הוזמנתי לשבת אצל משפחה בבני ברק, סיפרתי למארחת על האירוע
והייתי בהתקף בכי. היא אמרה לי: אם היינו יודעים על הסיפור, לא היינו מזמינים
אותך. לא מצאתי את המבט המוחל. הרגשתי רמוסה."
לאחר שלושה חודשים שמעה קריאה מתוך רכב שעבר לידה ברחוב.
"הסתכלתי וראיתי אותו. הוא אמר לי, 'תעלי, אני אקח אותך לזמר' וחייך.
הידיים שלי רעדו. רצתי מהר וביקשתי מאחד הנהגים עט. רשמתי את המספר
של הרכב והגעתי לתחנת המשטרה, שם הפנו אותי למרכז תקיפה מינית."
בהמשך היא מספרת על הביטחון שירד, התסכול, הבושה והחוסר אונים.
היא הצטרפה לקבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית, בקבוצה היא הכירה אישה
והתאהבה בה- "אני מודה לאל שזכיתי לחוות אהבת נשים. לא הרגשתי עטופה ברחם.
עד היום יש לי כמיהה שאישה תעניק לי חום אמהי. כמו תינוק שחי ללא מגע."
הקשר הפך לחבל הצלה: " בזכותה נשארתי בחיים. אמרתי לה: 'תעזרי לי להתאבד,
אני רוצה למות'. בלעתי כדורים ואושפזתי בבית חולים. כמה שעות לאחר מכן,
כשהרופאים הצליחו להציל אותי, תיכננתי שוב להתאבד. בזמן שניסתי להשיג עוד
כדורים לבלוע, היא הופיעה בחדר שלי בבית החולים. ראיתי זוהר בעיניים שלה,
הרגשתי כמו בהחייאה, הנשיקה שלה הייתה הנשמה."
והחלה לכתוב שירים כדרך לביטוי.
אהבה זאת גרמה למשפחתה לכעוס עלייה מאוד ואף לחרם עלייה,
מתישהו היה נמאס לה ולזוגתה להילחם בזה והן נפרדו.
בתקופה הכי גרועה שלה היא ישנה בבתי קפה, במכבסות, במקלט לנשים מוכות.
צעירה ללא עבודה ובלי אף אחד לצידה היא נכנסה להריון לא מתוכנן,
ולבסוף החליטה לשמור על התינוק.
בתקופה הקשה היא קיבלה הצעה לעבודה במועדון כחשפנית,
מועדון שהקרין סרטי פורנו שליוו הופעות חיות. "איבדתי את הגבולות שלי",
"גרתי ברחוב, הייתי נואשת לאוכל. בעל המקום הרשה לי לישון שם.
לפני כל סרט עליתי לבמה והצגתי מופע חשפנות אירוטי. הקהל הורכב
מאנשים מאוד מבוגרים או צעירים שבאו להתחרמן. זה כלל מבטים, הטרדות.
הרגשה מאוד מחפיצה, שחודרים לי לגוף. אישה בהריון, עם בטן.
הם לא ראו אותי, רק את מה שרצו לעשות לי."
"מה הרגשת?- בזמן שהייתי על הבמה והייתי צריכה לפתות ולחרמן,
עברו לי מחשבות על החיים המצפים לי. פעם אחת תקפו אותי. הרופא אמר לי
שהסיכויים שהעובר יישאר בחיים הם חצי-חצי. הסתכלתי בשמיים והעיניים שלי
נצצו מדמעות. אמרתי, "אלוהים, בבקשה, תן לי את התינוק אל תעזוב אותי."
הלידה עברה בשלום וחיזקה אותה, "הילדה עזרה לי לבחור בחיים...."
בתוך האפל הגדול הזה- בשנת 2004, יצרה איתה קשר במאית הקולנוע
קרן ידיעה. "היא צילצלה אליי בערב כריסמס ואמרה לי: אני מבינה שאת
במצוקה. בואי אליי, נחגוג יחד. בפגישה היא אמרה לי 'אני רוצה להעביר
אותך תהלים של שינוי בחיים' היא סידרה לי מלגת לימודים בבית הספר
לאומנות מנשר וליוותה אותי במשים שנים ועזרה כשהייתי במצוקה כספית.
היא אפילו רחצה אותי באמבטיה שלה אחרי עוד ניסיון התאבדות."
"סוג של נס- זה סיפור על סולידריות נשית טהורה. מול גברים זה אחרת.
הם רוצים לקנות את היופי, את איבר המין שלי. תראה מה קורה בסרט 'אישה יפה'.
המושיע הוא קליינט שקונה אותה." (ביקורת כ"כ נכונה
כיום לורן מילק היא משוררת, היא נמצאת בקשר עם אומנים צעירים בתחום המוזיקה.
ביא כתבה טקסטים לאלבום של רונית שחר, המוסיקאי והמבקר יוני ליבנה הלחין
את שירה "אלנבי 40", נעם רותם שותף להפקת הפסקול שמלווה את הסרט
הדוקומנטרי שהיא יוצרת על חייה בימים אלו. במקביל היא פעילה בעמותת
"אחותי" ומשתלבת בקבוצות "ערס פואטיקה" שבה המשוררים קוראים שירה
שעוסקת בזהות המזרחית שלהם.
היא אומרת לסיום- "גיליתי את השורשים המזרחיים שלי, הבנתי שחוויתי
הצטלבות של דיכויים: אישה, מזרחית, חד-הורית, נפגעת אלימות מינית.
צריך להתאמץ כדי להתגבר על הפירוק הזה. ככל שנפתחתי לכוחות שלי,
הבנתי שאני יכולה לא רק להידפק ולהיאנס, אלא לשלוט בחיים שלי ובחיים
של אחרים. זו תחושה של מים ששופעים מנהר."
מרגש, מרתק וסוחף סיפור חייה.
אני רוצה לדון על הקשר בין הצהרה אישית פמניסטית לבין
לבוש מיני וסקסיסטי כמו שמילק הציגה. האומנם?
מה דעותייכן?