A GIFT OF LOVE
New member
~שפתיים של שושנים~
בערב שבת חיפשתי את התאריך. ידעתי שזה קרוב אבל לא ידעתי עד כמה.... פתחתי את אלבום התמונות שלך ושל אבא, קצת אחרי הנישואים. ראיתי תמונה שלך. בטן עגלגלה, תפוחה מעט. סוודר ורדרד ועיניים מאירות, מחייכות. את עומדת ליד אבא, אוחזת בכרטיס ברכה מעוטר ומחייכת. חלמת שכמה שנים אחר כך כבר לא תהי פה? שכמה שנים אחר כך איש לא ישים לב לתאריך של יום ההולדת שלך? את לא חלמת... העתיד נראה כל כך זוהר ומבטיח. הבית שהצלחת לבנות רק עתה נראה כל כך מגונן וחם. תמונה ליד, נח כטיס ברכה מעוטר. שושנים אדומים כדם מקשטים אותו. והכתב הקטן והצפוף של אבא... כ"ב בטבת תשנ"א לאשתי היקרה לי מכל שגדלה בשנה לפתע פתאום שתהיי תמיד שמחה ומאושרת מי יתן וביום ההולדת הבא יתגשמו כל משאלות ליבך לטובה ממני בעלך האוהב שתהיי תמיד שמחה ומאושרת.... אבל אלוהים רצה אחרת. היום, השושנים האדומים כבר לא יכולים לעטר כרטיסי ברכה מקושטים, גם לא להפץ ריח באגרטל המתכת. הם יכולים לנוח על אבן לבנה, על מצבה חלקה. הם יכולים להבליט את הריקנות והחסר בצבען האדום, להזכיר כמה את חסרה, אבל לא יותר מזה... בשבילי את נשארת צעירה לנצח. נשארת בת שלושים ושלוש וכך תשארי. אולי המוות נתן לך משהו טוב בסופו של דבר? בפנים שלך לא יצוצו קמטים לעולם, גם לא ליד העיניים המחייכות, הפנים שלך ישארו חלקים ובוהקים... ובשבילי, את אותה אישה צעירה, בתוכי החיוך שלך עדיין חי, החיוך שלך עדיין פועם בקרבי. שולח אלומות של אור להמשך חיי, נותן לי כוח להמשיך לחיות. ואת תמיד איתי מחייכת,מעודדת, ואפילו רק במבטים לוטים בערפל. את מסתכלת על האופק בעיניים ומרגישה שיש אי שם דבר אחר את מנסה לתפוס לך נצח בידיים אבל הזמן שלך חולף ועובר. כי העולם הוא רק תחנה של זמן... [תחנה של זמן/ אסתר שמיר] ואי אפשר לתפוס נצח בידיים, והזמן שלך חלף עבר לו, השארת לי לי רק זכרון של שפתיים אדומות של שושנים, והשפתיים האלה מחייכות אלי, נותנות לי להמשיך הלאה. ואת, את קמלה עכשיו, אך השושנים שהשארת מלבלבים בתוכי. השושנים האדומים מטפסים, מלפפים את הנימים שבקרבי, צומחים בתוכי, ואת איתי, ואת איתי, יום הולדת שמח אמא
בערב שבת חיפשתי את התאריך. ידעתי שזה קרוב אבל לא ידעתי עד כמה.... פתחתי את אלבום התמונות שלך ושל אבא, קצת אחרי הנישואים. ראיתי תמונה שלך. בטן עגלגלה, תפוחה מעט. סוודר ורדרד ועיניים מאירות, מחייכות. את עומדת ליד אבא, אוחזת בכרטיס ברכה מעוטר ומחייכת. חלמת שכמה שנים אחר כך כבר לא תהי פה? שכמה שנים אחר כך איש לא ישים לב לתאריך של יום ההולדת שלך? את לא חלמת... העתיד נראה כל כך זוהר ומבטיח. הבית שהצלחת לבנות רק עתה נראה כל כך מגונן וחם. תמונה ליד, נח כטיס ברכה מעוטר. שושנים אדומים כדם מקשטים אותו. והכתב הקטן והצפוף של אבא... כ"ב בטבת תשנ"א לאשתי היקרה לי מכל שגדלה בשנה לפתע פתאום שתהיי תמיד שמחה ומאושרת מי יתן וביום ההולדת הבא יתגשמו כל משאלות ליבך לטובה ממני בעלך האוהב שתהיי תמיד שמחה ומאושרת.... אבל אלוהים רצה אחרת. היום, השושנים האדומים כבר לא יכולים לעטר כרטיסי ברכה מקושטים, גם לא להפץ ריח באגרטל המתכת. הם יכולים לנוח על אבן לבנה, על מצבה חלקה. הם יכולים להבליט את הריקנות והחסר בצבען האדום, להזכיר כמה את חסרה, אבל לא יותר מזה... בשבילי את נשארת צעירה לנצח. נשארת בת שלושים ושלוש וכך תשארי. אולי המוות נתן לך משהו טוב בסופו של דבר? בפנים שלך לא יצוצו קמטים לעולם, גם לא ליד העיניים המחייכות, הפנים שלך ישארו חלקים ובוהקים... ובשבילי, את אותה אישה צעירה, בתוכי החיוך שלך עדיין חי, החיוך שלך עדיין פועם בקרבי. שולח אלומות של אור להמשך חיי, נותן לי כוח להמשיך לחיות. ואת תמיד איתי מחייכת,מעודדת, ואפילו רק במבטים לוטים בערפל. את מסתכלת על האופק בעיניים ומרגישה שיש אי שם דבר אחר את מנסה לתפוס לך נצח בידיים אבל הזמן שלך חולף ועובר. כי העולם הוא רק תחנה של זמן... [תחנה של זמן/ אסתר שמיר] ואי אפשר לתפוס נצח בידיים, והזמן שלך חלף עבר לו, השארת לי לי רק זכרון של שפתיים אדומות של שושנים, והשפתיים האלה מחייכות אלי, נותנות לי להמשיך הלאה. ואת, את קמלה עכשיו, אך השושנים שהשארת מלבלבים בתוכי. השושנים האדומים מטפסים, מלפפים את הנימים שבקרבי, צומחים בתוכי, ואת איתי, ואת איתי, יום הולדת שמח אמא
