החושך העמוק ביותר...
הוא בלילה. ולא סתם, בלילה אנחנו הולכים לישון. שינה, אליה שוקעים כששרויים בעייפות מותשת. והשינה, היא לכאורה זמן מבוזבז, אבל זהו זמן יקר מפז. זהו פרק זמן, שבו שליש מהיממה שלנו מקדש להפעלת מהלכים גם פיסיולוגיים וגם נפשיים שבהם המוח שלנו מסדר את המידע שהצטבר בו במהלך היום בזיכרון ארוך טווח. זה פרק זמן שבו מערכות שונות בגוף שלנו מנקות את עצמן ומכינות את עצמן ליום פעילות נוסף, זהו פרק זמן, שבו התודעה שלנו מתמודדת עם שאלות שעלו בה במהלך היום. אפשר להשוות את המצב הנפשי שאת מתארת למצב של עייפות, עייפות שמוליכה אותנו אל שנת לילה עמוקה. וכמו שלהתעורר מוקדם מדי ולקטוע את השינה באיבה יהיה דבר שיורגש במהלך כל היום הבא - כך ממש, את המצב הזה, את האבל, לא צריכים לקטוע באיבו. הלב השבור, הדמעות שחונקות, העצבות שעוטפת, הדיכאון המחלחל... כל אלו, הם חלק מהמצב הזה, שבו אנחנו מתמודדים עם האובדן, ועם האכזבה. כל אלו, הם חלק מההכנה שלנו לשלב החיים הבא. לא רצוי להפסיק אותו באמצע, לא רצוי להתעלם ממנו ובוודאי לא רצוי להתפשר בגללו. זה תהליך שצריכים לעבור, ובמהלכו - דברים מופלאים קורים בנו גם מבלי שנשים לב. עד שיום אחד, מבלי שתרגישי בכלל, תמצאי משהו שזמן רב לא הרגשת... חיוך. בהתחלה, זה לא ממש חיוך, יותר... רוגע. לאט לאט, תשימי לב שאת נהנית ממצבים שונים שקודם לא שמת לב אליהם. ואז, לפתע, יום אחד תתפסי את עצמך בוהה בעצך במראה, ואפילו תאהבי את מה שאת רואה... ולאט לאט תחלחל אלייך ההבנה שזהו... הלילה עבר... בוקר חדש עולה... יום חדש... בהצלחה...
