איש הנבואות
New member
שעת חצות
השעה מעט אחר חצות אני מסתובב סביב עצמי, עובר בין המטבח לסלון תוהה האם התחושה בבטן ובגוף היא סימן לרעב או שמא רוצה אני עוד חור בנשמה לסתום... אחרי כמה רגעים קצרים נופל הפור - לאכול! אז מה אם כבר אחת אחר חצות? פותח קופסת טונה, חותך קצת שום חי וריחני, מערבב עם כמה טיפות רוטב סויה. עם הסכין החדה החדשה אני פורס פרוסה של לחם שחור והנה לפניי ארוחת מלכים. אני מחליט לצאת החוצה לאכול באוויר הקריר ולאור הכוכבים פותח את הדלת, יוצא מהמסדרון ורוח קלילה ומרעננת את פניי מקדמת. אני מתחיל לאכול ומחשבות מתרוצצות, הרהור רודף הרהור ומחשבה נעלמת רק כי היא מגורשת על ידי אחותה הבאה אחריה... והנה, לפתע פתאום רחש והמולה לאורך שביל האבנים המוביל מהחנייה לבניין אני רואה חמישה חבר'ה צעירים חרדים לפי לבושם סוחבים ארגזים של ספרים. "מוכרים"? אני שואל. "לא", עונה אחד מהם, "אני עובר לכאן ואנחנו מעבירים את הספרים שלי". הם סוחבים עוד ועוד, עולים ויורדים במדרגות במצב רוח מרומם ועליז, ואני חושב איזה דבר נפלא זה כך לעזור לחבר באחת אחר חצות להיות בחברתו, לעזור לו להעביר ספרים וחפצים לביתו החדש, ואני אומר להם "כל הכבוד לכם שאתם עוזרים". ואחד מהם אומר : כן, והוא מתחתן עוד יומיים, השכן החדש שלך מתחתן עוד יומיים..." מזל טוב!!! ופתאום חתול מגיע אני נותן לו קצת מהטונה עם השום הריחני, הוא זולל במהירות ובשקיקה הוא מחכה לקבל עוד, אחרי כמה רגעים מתייאש והולך לדרכו... השמיים כל כך יפים, הרוח מלטפת, הכוכבים מאירים ופה ושם אור מנצנץ בחלונות ועמוק בפנים הסערה לאט ומעט חולפת הבטן מלאה, וחשוב יותר - הנשמה ראתה עולם... מן שקט מהפנט, בחוץ ובפנים ואז חושב אני לעצמי על רגעי הבלבול אותם רגעים של ערעור ומערבולת, רגעים בהם אני לבד רגעים שבהם כמו נדמה שהכל נשבר, מתערער ומתערפל רגעים בהם אני בורח לאינטרנט, לאתרים של אקטואליה סוחפת ורכילות או מנסה להאביס את הנשמה במזון שלעולם לא ישביע אותה ברגעים כאלה, במקום להסתחרר אפשר פשוט לצאת מהמעגל הקטן והקטנוני שלי לצאת לאור הכוכבים, לאוויר הצלול והפתוח, שם תמיד אתקבל בזרועות פתוחות. ושם יש בחור צעיר שמתחתן עוד יומיים וארבעה חברים שמלווים אותו, משמחים אותו, ועוזרים לו לסחוב ספרים, ויש חתול רעב, לטונה וקצת תשומת לב והלב מתרחב, והערעור מתפורר ומי יודע מה עוד יש שם בחוץ, רק לפתוח את העיניים והלב לצאת מהמעגל הקטן שלי, לנסות לראות תמונה טיפה יותר רחבה לחבק מישהו אחר, והעולם פשוט עוטף בחזרה בחיבוק גדול ואין סופי...
השעה מעט אחר חצות אני מסתובב סביב עצמי, עובר בין המטבח לסלון תוהה האם התחושה בבטן ובגוף היא סימן לרעב או שמא רוצה אני עוד חור בנשמה לסתום... אחרי כמה רגעים קצרים נופל הפור - לאכול! אז מה אם כבר אחת אחר חצות? פותח קופסת טונה, חותך קצת שום חי וריחני, מערבב עם כמה טיפות רוטב סויה. עם הסכין החדה החדשה אני פורס פרוסה של לחם שחור והנה לפניי ארוחת מלכים. אני מחליט לצאת החוצה לאכול באוויר הקריר ולאור הכוכבים פותח את הדלת, יוצא מהמסדרון ורוח קלילה ומרעננת את פניי מקדמת. אני מתחיל לאכול ומחשבות מתרוצצות, הרהור רודף הרהור ומחשבה נעלמת רק כי היא מגורשת על ידי אחותה הבאה אחריה... והנה, לפתע פתאום רחש והמולה לאורך שביל האבנים המוביל מהחנייה לבניין אני רואה חמישה חבר'ה צעירים חרדים לפי לבושם סוחבים ארגזים של ספרים. "מוכרים"? אני שואל. "לא", עונה אחד מהם, "אני עובר לכאן ואנחנו מעבירים את הספרים שלי". הם סוחבים עוד ועוד, עולים ויורדים במדרגות במצב רוח מרומם ועליז, ואני חושב איזה דבר נפלא זה כך לעזור לחבר באחת אחר חצות להיות בחברתו, לעזור לו להעביר ספרים וחפצים לביתו החדש, ואני אומר להם "כל הכבוד לכם שאתם עוזרים". ואחד מהם אומר : כן, והוא מתחתן עוד יומיים, השכן החדש שלך מתחתן עוד יומיים..." מזל טוב!!! ופתאום חתול מגיע אני נותן לו קצת מהטונה עם השום הריחני, הוא זולל במהירות ובשקיקה הוא מחכה לקבל עוד, אחרי כמה רגעים מתייאש והולך לדרכו... השמיים כל כך יפים, הרוח מלטפת, הכוכבים מאירים ופה ושם אור מנצנץ בחלונות ועמוק בפנים הסערה לאט ומעט חולפת הבטן מלאה, וחשוב יותר - הנשמה ראתה עולם... מן שקט מהפנט, בחוץ ובפנים ואז חושב אני לעצמי על רגעי הבלבול אותם רגעים של ערעור ומערבולת, רגעים בהם אני לבד רגעים שבהם כמו נדמה שהכל נשבר, מתערער ומתערפל רגעים בהם אני בורח לאינטרנט, לאתרים של אקטואליה סוחפת ורכילות או מנסה להאביס את הנשמה במזון שלעולם לא ישביע אותה ברגעים כאלה, במקום להסתחרר אפשר פשוט לצאת מהמעגל הקטן והקטנוני שלי לצאת לאור הכוכבים, לאוויר הצלול והפתוח, שם תמיד אתקבל בזרועות פתוחות. ושם יש בחור צעיר שמתחתן עוד יומיים וארבעה חברים שמלווים אותו, משמחים אותו, ועוזרים לו לסחוב ספרים, ויש חתול רעב, לטונה וקצת תשומת לב והלב מתרחב, והערעור מתפורר ומי יודע מה עוד יש שם בחוץ, רק לפתוח את העיניים והלב לצאת מהמעגל הקטן שלי, לנסות לראות תמונה טיפה יותר רחבה לחבק מישהו אחר, והעולם פשוט עוטף בחזרה בחיבוק גדול ואין סופי...
