שעשוע? געגוע? תעתוע?
זה התחיל כשעשוע. זה תמיד מתחיל כשעשוע. נפש בודדה אחת תרה אחר אחרת, אותיות מצטרפות למילים, אבל הכל שעשוע. הגוף מחוץ לתמונה, הרגש היחיד הוא סקרנות ובעצם - רק התכוונת להעביר עוד כמה דקות עד ש... עד שהילדים יתעוררו, עד שהבעל יחזור מהעבודה, עד שהמרק יהיה מוכן, עד ש...מי זוכר? אבל הזרע נזרע. המילים שהוטלו, שנזרקו, כמעט בהסח הדעת, לא נפלו על אזנים ערלות. ולפתע, לפתע שום דבר כבר אינו כשהיה. הרי לא ממש התכוונת לפתוח את סגור ליבך, להיחשף, לחשוף...לא ממש חסרה לך אהבה בחיים, או לפחות לא ידעת שהיא חסרה...ודאי שלא תרת אחריה, ודאי שלא שם... והנה, עוד כמה ימים, עוד כמה שבועות, עוד כמה מילים (או קיי, כמה זה לא התיאור המתאים במקרה הזה, אולי כמה מיליוני...) ופתאום מסתבר שלפני שאת עוצמת את עינייך על משכבך, פתאום הוא מופיע...וכשאת קמה בבוקר, בדרך לצחצח שיניים, את חושבת מה הוא עושה עכשיו, וכשאת מלבישה את הילדים בדרך לגן את שוב הוזה בהקיץ...ובדרך לעבודה, ובעבודה, ובהפסקת הצהרים, ולפתע, הוא ממלא כמעט כל דקה פנויה בחייך, וגם חלק ניכר מהדקות הלא פנויות, ולפתע, שום דבר אינו כשהיה לפניו... והגעגוע העז לנימת קולו, לאותיות הנפרשות על צג המחשב, ושוב החלום המופלא הזה בהקיץ...והשילוב המדהים, יוצא הדופן כל כך בין תשוקה גופנית עזה לבין כמיהה רגשית, כואבת כמעט, מאיים להעבירך על דעתך... וכל פעם מחדש, כשבינתך מאיימת להיטרף כסירה בים סוער, כשהחלומות בהקיץ ממלאים את יומך, את מנסה להבין, תמהה, נדהמת - האם אך תעתוע זה השוטף את דמיוני, השוצף את גליו אל נפשי פנימה? האם את שפיותי אני מאבדת? האם את השליטה על נפשי? או שבסך הכל, מתפרצים מתוכי רגשות שחשבתי שדעכו כבר, שלא יקומו עוד לעולם... אל נא תפחדי מיוחדת, איחזי נא בידי, השעני על כתפי הבוטחת. לא תעתוע אני, ולא רק שעשוע. בשר ודם אני, מילותי יוצאות מן הלב, ויודע אני שלשם מגיעות הן... ס.ס.
זה התחיל כשעשוע. זה תמיד מתחיל כשעשוע. נפש בודדה אחת תרה אחר אחרת, אותיות מצטרפות למילים, אבל הכל שעשוע. הגוף מחוץ לתמונה, הרגש היחיד הוא סקרנות ובעצם - רק התכוונת להעביר עוד כמה דקות עד ש... עד שהילדים יתעוררו, עד שהבעל יחזור מהעבודה, עד שהמרק יהיה מוכן, עד ש...מי זוכר? אבל הזרע נזרע. המילים שהוטלו, שנזרקו, כמעט בהסח הדעת, לא נפלו על אזנים ערלות. ולפתע, לפתע שום דבר כבר אינו כשהיה. הרי לא ממש התכוונת לפתוח את סגור ליבך, להיחשף, לחשוף...לא ממש חסרה לך אהבה בחיים, או לפחות לא ידעת שהיא חסרה...ודאי שלא תרת אחריה, ודאי שלא שם... והנה, עוד כמה ימים, עוד כמה שבועות, עוד כמה מילים (או קיי, כמה זה לא התיאור המתאים במקרה הזה, אולי כמה מיליוני...) ופתאום מסתבר שלפני שאת עוצמת את עינייך על משכבך, פתאום הוא מופיע...וכשאת קמה בבוקר, בדרך לצחצח שיניים, את חושבת מה הוא עושה עכשיו, וכשאת מלבישה את הילדים בדרך לגן את שוב הוזה בהקיץ...ובדרך לעבודה, ובעבודה, ובהפסקת הצהרים, ולפתע, הוא ממלא כמעט כל דקה פנויה בחייך, וגם חלק ניכר מהדקות הלא פנויות, ולפתע, שום דבר אינו כשהיה לפניו... והגעגוע העז לנימת קולו, לאותיות הנפרשות על צג המחשב, ושוב החלום המופלא הזה בהקיץ...והשילוב המדהים, יוצא הדופן כל כך בין תשוקה גופנית עזה לבין כמיהה רגשית, כואבת כמעט, מאיים להעבירך על דעתך... וכל פעם מחדש, כשבינתך מאיימת להיטרף כסירה בים סוער, כשהחלומות בהקיץ ממלאים את יומך, את מנסה להבין, תמהה, נדהמת - האם אך תעתוע זה השוטף את דמיוני, השוצף את גליו אל נפשי פנימה? האם את שפיותי אני מאבדת? האם את השליטה על נפשי? או שבסך הכל, מתפרצים מתוכי רגשות שחשבתי שדעכו כבר, שלא יקומו עוד לעולם... אל נא תפחדי מיוחדת, איחזי נא בידי, השעני על כתפי הבוטחת. לא תעתוע אני, ולא רק שעשוע. בשר ודם אני, מילותי יוצאות מן הלב, ויודע אני שלשם מגיעות הן... ס.ס.
) יפה כתבת. דנה