שער הפגיה
הכניסה לפגיה היא כמו מעבר דרך שער לעולם אחר. המציאות והכללים של העולם שלנו משתנים כשעוברים את השער האלקטרוני ונכנסים ליקום הנפרד הזה, זר לא יבין. מיום ראשון להיום המצב הלך והשתפר, שקילה ביום שני, הציפציפ הקטנה שלנו כבר 914 גרם זהב טהור, שמחנו עם כל חדשה טובה ועדיין הטובוס בגרון המשיך להעיב כמו עננה שחורה מעל האינקובטור. יום שלישי שום שינוי אבל למדנו להעריך את משמעות המשפט "no news-good news". הרופאים מסבירים שרומי מונשמת בתנאים מינימאלים. יום רביעי, אין חדש תחת השמש. חמישי מחליטים, היום נוציא את הטובוס, ואכן בלילה הילדה ישנה בלי צינור לתוך הריאות שלה. היום מוריה עשתה קנגרו כמעט שבועיים לא לפני שהכדור אושר הקטן שלנו נשקל והמונה הראה 990 גרמים... לראות ולא להאמין. הכניסה לפגיה היא מעבר ליקום מקביל. יקום בו השמחה מתערבבת בצער. זוג חברים קרוב לנו נלחם על חיי הבת שלהם, מלחמה שהרופאים כבר לא יכולים לעזור בה. אני לא רוצה לפרט מעבר לכך כי זה נראה לי לא הוגן, כל מה שאני אומר שקשה כל כך לשמוח כשרואים אסון נורא כל כך. מי שהיה בפגיה, מכיר את ההמולה של טיפול נמרץ, את התנועה של האחיות סביב האינקובטורים, את הרעש המונוטוני של האזעקות השונות ואת התחושה שכל הזמן קורים דברים...זר לא יבין. ביום חמישי הגיעה המשפחה הקרובה לראות את הילדה של הזוג המדהים הזה בפעם הראשונה. אף מכשיר לא צפצף, שקט. האחיות עמדו בשורה בתצפית הרופאים המלווים עמדו ליד המשפחה, מחבקים ותומכים, כי מעבר לכך לא היה ביכולתם לעזור. שקט. כל כך שקט. הכניסה לפגיה היא מעבר למציאות שבה הכללים של העולם שבחוץ לא תקפים בו. כשנקרע לך הלב מעצב ואתה מאושר, כשהדמעה היא גם של אושר וגם של צער. שבו מתחילים ונגמרים חיים שלמים
הכניסה לפגיה היא כמו מעבר דרך שער לעולם אחר. המציאות והכללים של העולם שלנו משתנים כשעוברים את השער האלקטרוני ונכנסים ליקום הנפרד הזה, זר לא יבין. מיום ראשון להיום המצב הלך והשתפר, שקילה ביום שני, הציפציפ הקטנה שלנו כבר 914 גרם זהב טהור, שמחנו עם כל חדשה טובה ועדיין הטובוס בגרון המשיך להעיב כמו עננה שחורה מעל האינקובטור. יום שלישי שום שינוי אבל למדנו להעריך את משמעות המשפט "no news-good news". הרופאים מסבירים שרומי מונשמת בתנאים מינימאלים. יום רביעי, אין חדש תחת השמש. חמישי מחליטים, היום נוציא את הטובוס, ואכן בלילה הילדה ישנה בלי צינור לתוך הריאות שלה. היום מוריה עשתה קנגרו כמעט שבועיים לא לפני שהכדור אושר הקטן שלנו נשקל והמונה הראה 990 גרמים... לראות ולא להאמין. הכניסה לפגיה היא מעבר ליקום מקביל. יקום בו השמחה מתערבבת בצער. זוג חברים קרוב לנו נלחם על חיי הבת שלהם, מלחמה שהרופאים כבר לא יכולים לעזור בה. אני לא רוצה לפרט מעבר לכך כי זה נראה לי לא הוגן, כל מה שאני אומר שקשה כל כך לשמוח כשרואים אסון נורא כל כך. מי שהיה בפגיה, מכיר את ההמולה של טיפול נמרץ, את התנועה של האחיות סביב האינקובטורים, את הרעש המונוטוני של האזעקות השונות ואת התחושה שכל הזמן קורים דברים...זר לא יבין. ביום חמישי הגיעה המשפחה הקרובה לראות את הילדה של הזוג המדהים הזה בפעם הראשונה. אף מכשיר לא צפצף, שקט. האחיות עמדו בשורה בתצפית הרופאים המלווים עמדו ליד המשפחה, מחבקים ותומכים, כי מעבר לכך לא היה ביכולתם לעזור. שקט. כל כך שקט. הכניסה לפגיה היא מעבר למציאות שבה הכללים של העולם שבחוץ לא תקפים בו. כשנקרע לך הלב מעצב ואתה מאושר, כשהדמעה היא גם של אושר וגם של צער. שבו מתחילים ונגמרים חיים שלמים
