אני קטנונית, בינונית, שמנונית ואף שפמנונית
ואתה שם את השפה העברית ללעג ולקלס (באנגלית נקרא לזה bastardization).
קודם כל אתה לא מדבר על הקריאה בטקסט, אלא על הפורמט שבו הוא כתוב. היינו: צורת ההגשה של היצירה לקורא. אופי הפורמט איננו תוצר של גחמה אקראית (המשורר קם בבוקר והתחשק לו לכתוב את השיר כפרוזה): אופי הטקסט הוא פרי קוד מוסכם, חוזה לא-כתוב בין הכותב לקורא, לפיו שיר כתוב בצורה X, מקאמה כתובה בצורה Y, פרוזה כתובה בצורה U והייקו מכיל שלוש שורות בנות חמש, שבע וחמש הברות, בהתאמה. הפרה של החוזה הזה איננו חריגה יצירתית מתנאי המשחק כפי שזמר המזייף איננו חורג בצורה יצירתית מן התווים. לטקסט (ויהא זה שיר, ספר, סיפור או אפילו פוסט בפורום), כמו שיר, כמו קטע מוסיקלי, כמו קוד, כמו משפט מתמטי, יש היגיון פנימי שאופן הכתיבה והניסוח מהווים חלק ממנו.
שיר כתוב (פעמים רבות. ונתעלם לצורך העניין ממבנה הבלוק) בשורות קצרות - תוך מתן עדיפות למצלול - מפני ששירה מפיקה חלק גדול מן המשמעות שלה מהמצלול והקצב. על כן הגיוני לתעדף את הנ"ל על פני משפטים ארוכים שמעמידים את המשמעות המילולית על פני האפקט האמנותי. פרוזה, לעומת זאת, מתעדפת את המשמעות המילולית, על אחת כמה וכמה כתיבה שתכליתה להתדיין או למסור מידע.
בקיצור - יש כלמיני דרכים להסביר איך לקרוא טקסט. למשל: בעברית, באיטלקית, בIPA, בצורה אינטרטקסטואלית או תוך העדפת נקודת המבט של המחבר, אבל אף אחד מהן לא כוללת דקונסטרוקציה של המשפטים מטעמי עצלנות.