שנת השי"ן
זה קטע שכתבתי לפני איזה שנתיים, אני מעלה אותו עכשיו שוב כתגובה לשאלתך: ------------------------------------------------------ אז זהו, עכשיו אתם בי"ב. צומת הדרכים על מפתנכם, ואתם נדרשים להחלטה. לצאת או לא לצאת, ואם כן היכן. אני כותב אליכם את המילים האלה עם פרספקטיבה של לא מעט זמן, ובעיקר, לא מעט חוויות. ההחלטה לא פשוטה, אני יודע, הורים לחוצים, מרתון חיים מטורף, אומרים לכם ש"תפסידו שנה מהחיים", ש"תראו את כל החברים משתחררים", ש"תצאו מהצבא זקנים"... "אל תהיו פראיירים", "אתם סתם מבזבזים שנה". אני יודע, שמעתי את אותם הדברים בדיוק. אני לא בא כאן לספר על כמה השנה הזאת חשובה, אלא רק מה היא נותנת לכם. השנה, שנת השרות הזאת, שעבורי הייתה השנה המשמעותית בחיי. חלקכם מכירים אותי, יודעים מה אני עושה בימים אלה, ובאמת שגם עכשיו, בצבא אני מרגיש שאני עושה דברים משמעותיים. חוויתי גם לא מעט חוויות מספקות. השפעתי על כמה וכמה חיילים. אבל אין, אין על אותה שנה מופלאה. שלא יעבדו עליכם, יהיו משברים, אפילו שמות יהיו להם, משבר דצמבר (/משבר חנוכה, זה אותו דבר רק בשנות-שרות דתיות), משבר פסח ועוד. יהיה קשה, לעיתים קצת מתסכל, אבל דבר אחד אני מבטיח – סיפוק ומשמעות. קשה לדמיין את אותו החיוך של הילד ששינית בו משהו, את אותו המושב שנגעת בו. השבוע, שלוש שנים אחרי, התקשרה אלי גרעינרית אחת שכלל לא הכירה אותי, ושאלה אותי שאלות על עשייה, והגשמה. אמרתי לה שמבחינתי הגשמה זה שני שירים: שיר לשירה ("עולם חדש וטוב אני אבנה לך"), ו"בכדי להגשים חלום אחד קטן יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עינייהם". השנה ההיא הייתה השנה בה חלמתי והגשמתי. לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, אמיר (אמיר קסטרו – שותף לקומונה – ג.מ.) ואני ישבנו וחלמנו ביחד, חשבנו מה עוד אפשר לעשות. שני חולמים שלא עצמו את עינייהם, ולפעמים גם הצלחנו, הצלחנו להגשים. החלום שלו ושלי היה דיי דומה, לבנות לאותה שירה מהשיר עולם חדש וטוב. קצת נאיבי אולי תגידו, קצת טיפשי, אבל זה מה שעשינו במשך שנה... אתם יכולים להגיד שלא שינינו כלום, אבל בשורת התוצאה, עבור אותם ילדים ב"בית" שבו היינו שינינו המון. עבור החבר´ה שאיתם עבדנו שינינו המון. והסיפוק. אין דבר מספק יותר מחיוך של ילד. אין דבר מספק יותר מפרידה של ילד שהגיע ל"בית" ואחרי חודשיים הצליח להתקבל לפנימיה ואתה יודע שחלק מזה בעזרתך. ושהוא בא ל"בית" לבקר בשבתות, ושהוא מטלפן אליך כשאתה בטירונות... אין דבר יותר מספק מליל סדר עם הילדים ב"בית", ליל סדר שבו מצליחים לעשות אווירה קטנה של משפחה. (ואמיר ואני חלמנו את הלילה הזה המון).הסיפוקים הללו קיימים בכל שנת שרות, בכל מקום. כשנפרדתי מאנשי התנועה תליתי בהמון מקומות את הסיפור על האיש וכוכבי הים שבוודאי היום כולכם מכירים, וכן, השינוי עבור הכוכב ים הזה שווה הכל. (אני אנסה למצוא אותו ולצרף אותו – ג.מ.). אתם תהיו שונים אחרי השנה הזאת, תכירו יותר דברים, תהיו בוגרים יותר, לא תחטפו את שוק היציאה מהבועה כשתתגייסו. הסיפורים מאותה השנה ילכו איתכם לכל מקום, יהפכו לחלק ממכם. לפני שנתיים וחצי, כשרק התגייסתי, שמעתי ברדיו את דליק ווליניץ מראיין את מפקד בית הספר לשיריון, אל"מ שלם בצה"ל. אני לא זוכר איך קראו לו, אבל אני זוכר דבר אחד – הוא סיפר שם שלפני הרבה שנים הוא עשה שנת-שרות בגרעין עודד במבואות חרמון ומאז עד תפקידו הנוכחי בצבא הוא לא חווה חוויות מספקות כמו בשנה ההיא. הזמן לא בורח, סך-הכל כולנו נולדנו, למדנו, התגייסנו, נצא למזרח, נלמד שוב, נעבוד, נעשה ילדים ובסופו של דבר נמות, שנה אחת פלוס או מינוס לא משנה כלום, השאלה היא מה בכל זה אנחנו עושים כי אנחנו רוצים, כי באמת אנחנו מאמינים בו, כי אנחנו שלמים איתו. פעם התפרסם סקר שעשו בבתי אבות, ומהסר עלה נתון שהדהים אותי: 75 אחוז מבני ה-70 סיפרו כי הם חשים שהם פיספסו את חייהם. כי חייהם לא היו משמעותיים מספיק. אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי. בוודאי שלא אם אפשר אחרת.. הצבא יחכה, הוא באמת לא יברח (אפילו שכשנולדתם הדודות הפולניות אמרו שעד שתגדלו כבר לא יהיה צבא), ומפרספקטיבה של מישהו שכבר "שחרר את השכבה שלו", זה באמת לא כזה נורא. ממש לא. השאלה היא רק עם איזה ציידה הם יצאו להמשך הדרך, ועם איזה אתה. להתחיל ללמוד בגיל 23 או 22 זה באמת אותו הדבר, וגם לצאת למזרח. חוויות שיחרטו בכם בסופו של דבר, לא תוכלו לקנות בכסף.. נצלו את הזמן הזה שניתן לכם, הזמן לחלום חלומות ואת חלקם להגשים, הזמן של ההתמסרות הטוטאלית למה שאתם מאמינים בו בלי שכלום יכול להפריע, הזמן הזה, שיהיה רק שלכם... שלכם תמיד, בכל שאלה, בעיה או התייעצות, גל
