שנתיים.
עברו שנתיים. חשבתי שיהיה יותר קל, אבל לא. עדיין כואב. נורא. מנסה לא לבכות ליד הילדה שלי, ולא ממש הולך לי. אני רואה אותה ומדמיינת בעיני רוחי איך הם היו אמורים להיות. בטח כבר היו רצים בכל הבית. בטח כבר היו מקשקשים המון מילים. בטח כבר היו רבים אחד עם השני על צעצוע כזה או אחר. בטח כבר היו משתוללים על הדשא בגינה הציבורית. כולם המשיכו הלאה חוץ ממני. הסבים והסבתות מאושרים עם הקטנטונת. בעלי לא זוכר איזה יום היום. לא מבין מה זה מצב הרוח הזה ש"נפל עלי". הלך לעיסוקיו כאילו כלום. קשה לי עם זה שלא זוכרים, כאילו זה משהו שלא היה, שקיים רק בדימיון הפרוע שלי. חברה שלחה לי הבוקר מסר, חיממה את ליבי. לפחות מישהו אחד זוכר. לא היה להם שם רשמי. אבל אני כמעט מהתחלה ידעתי איך אקרא להם. יובל ויהונתן, אף פעם לא אפסיק לאהוב ולהתגעגע...
עברו שנתיים. חשבתי שיהיה יותר קל, אבל לא. עדיין כואב. נורא. מנסה לא לבכות ליד הילדה שלי, ולא ממש הולך לי. אני רואה אותה ומדמיינת בעיני רוחי איך הם היו אמורים להיות. בטח כבר היו רצים בכל הבית. בטח כבר היו מקשקשים המון מילים. בטח כבר היו רבים אחד עם השני על צעצוע כזה או אחר. בטח כבר היו משתוללים על הדשא בגינה הציבורית. כולם המשיכו הלאה חוץ ממני. הסבים והסבתות מאושרים עם הקטנטונת. בעלי לא זוכר איזה יום היום. לא מבין מה זה מצב הרוח הזה ש"נפל עלי". הלך לעיסוקיו כאילו כלום. קשה לי עם זה שלא זוכרים, כאילו זה משהו שלא היה, שקיים רק בדימיון הפרוע שלי. חברה שלחה לי הבוקר מסר, חיממה את ליבי. לפחות מישהו אחד זוכר. לא היה להם שם רשמי. אבל אני כמעט מהתחלה ידעתי איך אקרא להם. יובל ויהונתן, אף פעם לא אפסיק לאהוב ולהתגעגע...
