שנתיים../images/Emo182.gif
אתמול עברו שנתיים מהרגע שגיליתי שיש לי עובר ללא דופק בבטן בשבוע ה - 18 של ההריון. והיום היה הפוך כולו, את יום הזיכרון הראשון לא חוויתי בצורה כזאת, הייתי אז בהריון שאחרי האובדן וכנראה שזה הקל על ההתמודדות. אתמול היה נורא... ברוב טיפשותי הלכתי לעבודה ומהרגע שעליתי על האוטובוס והייתי בסביבת אנשים החזקתי את עצמי לא לפרוץ בבכי, ככה גם כל היום בעבודה... בסביבות 13:00 נשברתי והלכתי הבית. הצלחתי להתעודד כשלקחנו את הילדים לגינה, לראות את הבת הגדולה שלי משחקת כל כך יפה עם שתי חברות מהמעון ואת הקטנטן זוחל בשימחה, הוציא אותי מהבועה של העצב והזיכרונות הקשים. חזרנו הביתה, והתחלתי להרגיש פיזית רע מאוד, באופן אירוני המחזור שאיחר בחודש בחר להגיע אתמול
והגוף שלי היה שבור, ממש הרגשתי שאני חווה שוב פעם (בקן כמובן) את התחושות הפיזיות של הלידה השקטה (אני יודעת שבשבוע 18 זה לא נחשב לידה אבל בשבילי - זירוז צירים ועובר שיוצא ממני זו לידה). הקאתי כמו שהקאתי שם הייתי אפאטית בקושי הצלחתי להיתייחס לילדים. אני זוכרת אותו ואת התאריכים : התאריך בו נודע לי שאין דופק ואת תאריך הלידה המשוער. אני בטוח השתמיד אזכור. אני מודה לאלוהים שיש לי שני ילדים מדהימים, את שני הבכורה שאם היא לא היתה שם אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להתמודד עם האובדן (היא היתה בת תשעה חודשים ונתנה לי את הכוח לעבור את זה) ואת שקד שהגיח לעולם כשנה וחודשיים אחרי האובדן. אני חושבת שאני אלמד מזה ושנה הבאה אני פשוט אעשה לעצמי יום זיכרון פרטי שלי, בלי עבודה, בלי יותר מידי אנשים. כשמישהו מת יש לגיטימציה להיתאבל (חברתית) נראה לי שגם לי מגיע ושאני צריכה את זה. לפעמים אני מצטערת שביקשתי לא לראות אותו ושאני לא יודעת איפה הוא קבור ואיזה שם נתנו לו. לא רציתי להיקשר, אבל נראה לי שבגלל זה עדיין לא התמודדתי עם האבל כמו שצריך. חשבתי שכן, חשבתי שבחשתי בזה טוב טוב ואז פתאום הגיע אתמול...
אתמול עברו שנתיים מהרגע שגיליתי שיש לי עובר ללא דופק בבטן בשבוע ה - 18 של ההריון. והיום היה הפוך כולו, את יום הזיכרון הראשון לא חוויתי בצורה כזאת, הייתי אז בהריון שאחרי האובדן וכנראה שזה הקל על ההתמודדות. אתמול היה נורא... ברוב טיפשותי הלכתי לעבודה ומהרגע שעליתי על האוטובוס והייתי בסביבת אנשים החזקתי את עצמי לא לפרוץ בבכי, ככה גם כל היום בעבודה... בסביבות 13:00 נשברתי והלכתי הבית. הצלחתי להתעודד כשלקחנו את הילדים לגינה, לראות את הבת הגדולה שלי משחקת כל כך יפה עם שתי חברות מהמעון ואת הקטנטן זוחל בשימחה, הוציא אותי מהבועה של העצב והזיכרונות הקשים. חזרנו הביתה, והתחלתי להרגיש פיזית רע מאוד, באופן אירוני המחזור שאיחר בחודש בחר להגיע אתמול