שנתיים

[inb10]

שנתיים../images/Emo182.gif

אתמול עברו שנתיים מהרגע שגיליתי שיש לי עובר ללא דופק בבטן בשבוע ה - 18 של ההריון. והיום היה הפוך כולו, את יום הזיכרון הראשון לא חוויתי בצורה כזאת, הייתי אז בהריון שאחרי האובדן וכנראה שזה הקל על ההתמודדות. אתמול היה נורא... ברוב טיפשותי הלכתי לעבודה ומהרגע שעליתי על האוטובוס והייתי בסביבת אנשים החזקתי את עצמי לא לפרוץ בבכי, ככה גם כל היום בעבודה... בסביבות 13:00 נשברתי והלכתי הבית. הצלחתי להתעודד כשלקחנו את הילדים לגינה, לראות את הבת הגדולה שלי משחקת כל כך יפה עם שתי חברות מהמעון ואת הקטנטן זוחל בשימחה, הוציא אותי מהבועה של העצב והזיכרונות הקשים. חזרנו הביתה, והתחלתי להרגיש פיזית רע מאוד, באופן אירוני המחזור שאיחר בחודש בחר להגיע אתמול

והגוף שלי היה שבור, ממש הרגשתי שאני חווה שוב פעם (בקן כמובן) את התחושות הפיזיות של הלידה השקטה (אני יודעת שבשבוע 18 זה לא נחשב לידה אבל בשבילי - זירוז צירים ועובר שיוצא ממני זו לידה). הקאתי כמו שהקאתי שם הייתי אפאטית בקושי הצלחתי להיתייחס לילדים. אני זוכרת אותו ואת התאריכים : התאריך בו נודע לי שאין דופק ואת תאריך הלידה המשוער. אני בטוח השתמיד אזכור. אני מודה לאלוהים שיש לי שני ילדים מדהימים, את שני הבכורה שאם היא לא היתה שם אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להתמודד עם האובדן (היא היתה בת תשעה חודשים ונתנה לי את הכוח לעבור את זה) ואת שקד שהגיח לעולם כשנה וחודשיים אחרי האובדן. אני חושבת שאני אלמד מזה ושנה הבאה אני פשוט אעשה לעצמי יום זיכרון פרטי שלי, בלי עבודה, בלי יותר מידי אנשים. כשמישהו מת יש לגיטימציה להיתאבל (חברתית) נראה לי שגם לי מגיע ושאני צריכה את זה. לפעמים אני מצטערת שביקשתי לא לראות אותו ושאני לא יודעת איפה הוא קבור ואיזה שם נתנו לו. לא רציתי להיקשר, אבל נראה לי שבגלל זה עדיין לא התמודדתי עם האבל כמו שצריך. חשבתי שכן, חשבתי שבחשתי בזה טוב טוב ואז פתאום הגיע אתמול...

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo10.gif

הגוף שלך כנראה הרגיש והגיב. כל-כך מכירה את התחושות הקשות והתחושות המעורבות. אמנם ההריונות שלי הסתיימו בשליש הראשון אבל אני זוכרת את הימים הקשים שהלכתי לעבודה כי זה היה "חשוב". יותר חשוב ממני ומהבריאות הנפשית שלי. ספגתי כל-כך הרבה בתקופה של האובדנים וויתרתי לנפש לצערי וכאבתי המון.

 

[inb10]

הי

לפחות אנחנו לומדות להכיר את עצמינו ולתת לעצמינו להתאבל, להשלים תמיד לזכור אבל גם להמשיך הלאה

 

[inb10]

הי

זה נכון, אנחנו לא נותנות לגיטימציה לכאב ואז הוא רק כואב יותר...

 

[meytall0]

../images/Emo201.gifמחבקת וזוכרת איתך

אי אפשר להתעלם מהימים האלו. כמה שמנסים, הגוף והנפש (כמו שקרה אצלך..) מאותתים לנו. אכן האושר שיש לנו מקהה את הכאב, אבל שום דבר לא יעלים אותו. הוא שם ברקע, ובימי הזיכרון הוא מתפרץ ומראה נוכחות, ולדעתי אסור להתעלם ממנו. ואגב, לידה היא לידה, בכל שבוע.. אין "נחשב או לא נחשב". אצלי השנה פשוט לא שמתי לב לתאריך. זה קורה לי הרבה - מכיוון שאני עובדת מהבית אז תאריכים לא משנים לי, אבל אותו היום פשוט היה לי טוב, לא היה לי מצב רוח, ורק בסביבות 11 שמתי לב לתאריך, והבנתי למה הרגשתי ככה. שולחת חיבוק, ומבינה את זה שאין לגיטמציה מהסביבה לאבל הזה, בעיקר אם יש ילדים אחרי האובדן "זהו, נגמר, יש כבר ילד אחרי אז תשכחי את האובדן" אז כאן זה המקום שלהם, של הילדים שאינם.. מיטל

 

[inb10]

הפורום הזה

באמת נותן לי המון מקום להביע את מה שלסביבה קשה לקבל. משפט שאמרה לי גיסתי אחרי ששיתפתי אותה בתחושות שלי מאותו היום: "את לא צריכה לחשוב על זה ככה את צריכה לראות את שקד"... : הסבר אם ההריון ההוא לא היה נופל לא הייתי מקבלת את שקד... אין הבנה שזה שהתחושות האילו לא סותרות אחת את השניה. מצטערת אם אני לא כל כך ברורה...

 

[meytall0]

בשבילנו את ברורה בהחלט../images/Emo13.gif

האמת שאני לא חושבת על זה בצורה הזאת. מבחינתי כל ילד הגיע כי הוא היה צריך להגיע, והוא לא הגיע "בגלל" שההריון לפניו ו/או לפני כן הצליח/לא הצליח. מקווה שאני ברורה..

 

[אמאדובה]

אוף, אני כל כך מבינה אותך

עברתי דבר מאוד דומה (אובדן דופק בשבוע 18, זירוז ולידה שקטה - ושאף אחד לא יקרא לזה הפלה) 3 שנים לפנייך. זה חוזר, הולך ובא. אני חשבתי שזה לגמרי מאחוריי ואז ביום השנה לפני חודש פתאום זה הכה בי שוב, גם אם בעוצמה פחותה.

אני בטוחה שתמיד תזכרי, ובטח שגם לך מגיע להתאבל. את גם אמא שלו אחרי הכל

 

[your simba]

מחבקת}{

אני ממש לא יודעת איזה מילים לכתוב בשביל לנחם, לא נראה לי שיש מילים שיוכלו. רוצה שתדעי שאני פה מחבקת אותך וירטואלית בשקט ובוכה ביחד איתך.

 

[shoosh101]

../images/Emo201.gif זוכרת איתך ../images/Emo16.gif