שנתיים הנורא! אפשר בלי???

[יעל של מעיין]

שנתיים הנורא! אפשר בלי???

מעיין הגיעה לגיל שנתיים לפני שבוע וכמו בספרים היא הפכה למשהו שלא הכרתי עד עכשיו.... "לא-צה" הפכה המילה הנפוצה באוצר המילים שלה (הרחב מאד יש לציין) ואני משתדלת מאד לשמור על קור רוח אבל יש דברים שפשוט מוציאים אותי מדעתי: ועל אלו רציתי להתייעץ ולבל רעיונות מה לעשות: 1. לשבת בכסא שלה באוטו - איך שמכניסים אותה לאוטו היא בורחת פנימה בצרחות "לא-צה"ועוברת מכיסא לכסא מלבד לכסא שלה: ניסיתי לפתות אותה - אם תשבי אתן לך את ה"צעצוע שרצתה באותו רגע". (לא עבד) ניסיתי להעסיק אותה עם משהו ביד (עוגיה, ביסקויט, פרי, ירק, וכ"ו) (לא עבד) וניסיתי ב"איומים" - אם את לא יושבת לא הולכים (בד"כ כלל זה מקום שהיא מאד אוהבת -חוג / חבר/ גינה) |(עבד ברב הפעמים) (ואז היתה הבעיה בחזרה הביתה - כי אין לי מה ל"איים" עליה שלא חוזרים הביתה - זה ממש לא מפתה מול חוג או מקום כייפי אחר) וניסיתי בתקיפות - שבי עכשיו מיד בכסא שלך! כל אחד יושב בכסא שלו עם החגורה - אבא, אמא ולכן גם את! (עבד כשהיא ראתה שאני ממש כבר כועסת והעשן התחיל לצאת מהאזניים) אחרי שגם אלו בקושי עבדו: אפילו ניסיתי - טוב, אז את לא נוסעת, צאי מהאוטו! או שאני יוצאת מהאוטו ויושבת בחוץ. העניין הוא ששני הפתרונות שעובדים הם אלה שאני הכי שונאת לעשות וכועסת על עצמי שאני מגיעה לכזה מצב (במיוחד האחרון שבהם שאני לא רוצה גם לטעת בה את הרעיון שאני "אנטוש" אותה מתישהו. יש לכם רעיונות? מה לעשות כדי שהיא תשב באוטו ולא תפתח לי תסביכים וגם אני אדע שאיך שאני נוהגת זו הדרך הכי טובה (או הכי פחות גרועה).... 2. הולכים לישון - סצנה: מעיין "קרועה" מעייפות, בקושי מחזיקה את העיניים אבל ללכת לישון? "לא-צה" אתמול פשוט הייתי צריכה לומר לה שאם לא תלך לישון לא נלך לחברה שלה (שהיינו מוזמנים לאחה"צ) כשגם זה לא עבד זה הלך כך: עכשיו למיטה! ראש על הכרית! תעצמי עיניים! מעיין: חיבוקים..... אני מחבקת אותה (ואבא כבר ישן קרוב לשעה -היא ישנה איתנו במיטה) תוך 3 שניות הילדה נוחרת.... 3. מעיין רוצה משהו ובמקום לבקש מתבכיינת במין קול מעצבן שלא מפסיק אני מנסה להשאר רגועה ולומר לה שזו לא הדרך ואם היא רוצה משהו שתבקש במילים אך זה לא עובד ואז אני אומרת לה "די מעיין, מספיק!" (כמובן שגם זה לא עוזר) מה לעשות? איך לא להרגיש אמא גרועה???? תודה למי שקראה עד פה....

 

[שחר של עמית]

יעל, ../images/Emo39.gif מוכר (ולא, אי אפשר בלי)

אתחיל דווקא בסוף של ההודעה שלך - את לא אמא גרועה!!! הדרך להרגיש שאת אכן אמא טובה ולא גרועה, מתחילה, אולי, בהבנה של התהליך שהבת שלך עוברת. המאבק שלה בך כעת הוא שלב הכרחי בעיצוב האני שלה. זה לא אישי נגדך, זה לא בגלל שאת רעה, זה לא בגלל שאת עושה משהו לא נכון. זה פשוט כי כך זה צריך להיות, זו דרכו של עולם. אצל כל הילדים, עם כל האמהות. גם אצלנו (שנתיים ורבע) הצירוף "לא 'צה" היה מאד שכיח ופופולרי עד לפני זמן מועט. עכשיו זה התחלף ל"עמית, לא אמא". בעיני שני הביטויים הללו באים מאותו מקום - ניסיון להגדיר "איפה אתה מתחיל, ואיפה אני נגמרת".

אז מה עושים תכלס? קודם כל - לוקחים אויר, נרגעים, מבינים ומפנימים את השלב ההתפתחותי הזה. אח"כ ברמה הפרקטית ולגבי המצבים שהצגת (וזה מאד מאד אינדיבידואלי, אז קחי זאת בערבון מוגבל):

נסיעה בכיסא הבטיחות - נושא שמבחינתי הוא חד משמעי, לא ניתן למו"מ או לפשרות, ויהי מה. כך זה היה מגיל אפס, ואני מוכרחה לומר שאין הרבה התנגדויות סביב זה. מה שכן, ישנם מצבים שיש עיכובים בהתארגנות לנסיעה - עד שנכנסים לאוטו, עד שמפסיקים לשחק עם כפתור הנעילה של הדלת, עד שעולים לכסא, עד שמסתובבים בו ומתיישבים, וכו' וכו'. בד"כ אני משתדלת לקחת בחשבון, בתכנון הזמנים, גם את המרכיבים הללו. לחץ הזמן הכמעט יחיד הוא בבוקר, כי צריך להגיע בזמן לעבודה. וגם אותו אני משתדלת לנטרל ע"י יציאה מוקדמת יותר מהבית. אני אישית לא הייתי מבטיחה "פרסים" בתמורה לישיבה בכיסא. זה משהו שהוא כל כך חד משמעי אצלי, שאני ממש לא מתחברת מתוכי לאיזושהי רמה של מו"מ בנושא. אני מוכנה לשלם את המחיר (ועדיין לא נדרשתי לכך) של לא לנסוע בכלל. את כותבת שבדרך הביתה זה לא מהווה הרתעה אצל הבת שלך, אבל אם תהיי נחושה באי נכונותך לנסוע, כולל לשבת באותו מקום שעה-שעתיים (זה מקסימום יקרה פעם אחת או פעמיים), אני חושבת שהיא כבר לא כל כך תמשיך לעשות זאת.

ההליכה לישון - מתוך מה שראיתי עד היום (מניסיוני הפרטי ומלשמוע ולקרוא על חוויות של הורים אחרים) אני מבינה שילדים בגיל הרך (תינוקות ופעוטות) משנים את דפוסי השינה וההרדמות שלהם חדשות לבקרים. המצב שנכון להיום לא היה נכון לאתמול, וספק אם יהיה רלוונטי למחר. אז מה בדבר להסתכל על הקושי בהרדמות כעל קושי זמני וחולף? הייתה תקופה אצל הבן שלי שממצב של הרדמות מהירה שלקחה 10-15 דקות, הייתי צריכה לשבת לידו שעה-שעה וחצי. חשבתי שאני כבר תולשת שערות מרוב יאוש, אבל זה חלף. אני אישית לא נקטתי מעולם בשיטה לפיה הילד ילך לישון מתי שהוא רוצה והיכן שהוא רוצה, כי לא נתקלתי בקושי מיוחד בעניין. אמנם מושמעת לעיתים מחאה מסויימת ("לא תיתון"), אבל היא מסתיימת די מהר, כשאני הולכת לבובות הפרווה שלו כדי להגיד להן לילה טוב. האם יש לכם טקס שינה קבוע? האם את מטרימה לה את ההליכה לישון (אחרי ששיר X יסתיים הולכים לישון; אחרי שנגמור לספר את הסיפור, וכו')? ואולי בינתיים להתגמש כך שהיא תלך לישון כשאת הולכת לישון (היו לנו כמה וכמה ערבים כאלו. לא הייתי רוצה זאת כשגרה, אבל מידי פעם כשזה קורה - אני משלימה עם כך).

התבכיינות - קשה לי לייעץ, כי אני לא נתקלת בקושי בהקשר הזה. הבן שלי כמעט ולא מתבכיין. כשזה קורה מידי פעם, זה עובר חיש מהר (כך שזה לא חוצה אצלי את סף העצבים). הדבר היחיד שעולה בדעתי הוא לחזור ולהסביר שאת לא מבינה כשמדברים אליך בבכי, ולבקש שתחזור על בקשתה בקול לא בוכה. ובינתיים -

. יודעי דבר וניסיון טוענים שזה רק משבר, וזה חולף.

 

[שחר של עמית]

אהה, נזכרתי בעוד שני רעיונות מעשיים

עצה שקראתי יותר מפעם אחת בפורום הזה, ושנראה לי שעובדת טוב - מאחר שמדובר בשלב התפתחותי של עצמאות, להשתדל ולהעביר כמה שיותר דברים לאחריות/פעולה שלהם. ולהשתמש במשחקי דימיון - "בואי ניקח את הבובה לישון (כולל כל הטקס)", "תראי לבובה איך נכנסים לכיסא ואיך מכניסים את הידיים לרצועות", וכו'.

 

[swann]

אצלינו זה עבד

מאיה בדר"כ היתה הולכת לישון בלי בעיה. אחרי כמה סיבובי ציצי-מים-ציצי-מים, הייתי משכיבה אותה במיטה. מוזיקה מתנגנת ברגע והיא הולכת לישון לבד. לפני שבוע בערך, פתאום היא התחילה לבכות כששמתי אותה במיטה. וגם אחרי שהלכתי, היא בכתה כמה דקות ואז הלכה לישון. היא לא היתה נותנת לי להשכיב אותה ומיד נעמדת ורוצה החוצה. הבאתי בובה קטנה, שמתי אותה על הכרית ואמרתי לה שהבובה גם הולכת לישון, לילה טוב בובה. לילה טוב מאיה. אין בכי. ומאז

היא הולכת לישון בלי בעיות. (עד הקונץ הבא

)

 

[א אוהל]

סעיף 3 כ"כ מוכר לי...../images/Emo4.gif

אני נקטתי בשיטה של להגיד "אני לא מבינה כשאת מבקשת מתוך בכי. כשתסיימי לבכות, תבקשי שוב ואז אני אבין" - אפילו כשאני כן מבינה, כמובן. ברוב הפעמים מהר מאוד היא חוזרת לדבר בקול רגיל. אם לא, אני ממשיכה להגיד לה שאני לא יכולה להבין ככה ושקודם תסיים לבכות כמה שהיא רוצה ואח"כ תבוא לומר לי מה שהיא רוצה לומר. איך לא להרגיש אמא גרועה? רק לא להיות אמא, אני מניחה. קבלי

 

[לאה_מ]

יעל יקרה ../images/Emo24.gif

ראשית, את לא אמא גרועה! עצם העובדה שאת חושבת, מתלבטת, מתייעצת - הופכת אותך לאמא מודעת ונהדרת. לגבי גיל שנתיים - זה גיל נפלא, של התפתחות יכולות, של הפיכה מתינוק לילד, של האצה מופלאה בעצמאות שלהם - ועם כל הנפלאויות האלה, לפעמים קשה לנו לקבל את השינוי הזה בהם, וקשה להם להסתגל למצב החדש שלהם ולהתגבר על הדיסוננס שבין הרצונות שלהם לבין היכולות ה(עדיין)מוגבלות שלהם. את התקופה הזו עוברים יחד, כדי לתמוך בהם כמה שיותר במהלך השינוי הזה. אני אתחיל בעצה כללית - ככל שתקראי יותר על גיל שנתיים, כך תהיי מודעת יותר לקשיים וליתרונות, ותוכלי להתמודד טוב יותר. אני ממליצה לך לחפש כל חומר קריאה אפשרי, וספציפית כאן בפורום אני יכולה להציע לך לקרוא את הדיונים בקישור הזה (מתוך השאלות הנפוצות) וגם כאן (מתוך המאמרים). ולשאלותיך הספציפיות - בנושא חגורת הבטיחות - מה ששחר כתבה תקף גם אצלנו. זה נושא שלא נתון לויכוח ומעולם לא היה. הילדים כנראה מרגישים נחרצות מצידי בנושא הזה - ושימי לב שהנחרצות הזו מתחילה בטון הדיבור. אני חושבת שאת כבר יודעת את זה, כי גם את שמת לב, שאם את אומרת לה בתקיפות "שבי עכשיו ואני אחגור אותך!", היא יושבת. אני חושבת, שאם מלכתחילה נוקטים בטון שאינו משתמע לשתי פנים, לא צריך להגיע אחר כך לניסוחים שסימן קריאה בסופם. פשוט שימי לב שכשאת אומרת לה לשבת בכסא הבטיחות, את עושה את זה בטון שאין בסופו סימן שאלה, וכרגע אפילו לא נקודה - רק סימן קריאה. ובאמת, תני לה זמן להתעסקויות האחרות שלה סביב הכניסה לרכב (פתיחת הדלת, התעסקות בכל מיני כפתורים, טיפוס עצמאי לכסא וכו'). בנושא השינה - גם שם נשמע לי שאת יודעת מה לעשות - קשה לפעמים ללכת לישון ולוותר כך על דברים אחרים שרוצים לעשות (לי זה קשה עד היום, אבל אף אחד לא אומר לי ללכת לישון, אז אני פשוט ישנה מעט

) - וזה בסדר אם היא זקוקה לעזרתך כדי להרדם (למשל, חיבוקים). אגב, אצלנו בבית הילדים הולכים לישון (או נרדמים) כשהם עייפים, וזה עובד לא רע. ובנושא הבכי - גם הילדים שלי לא עשו את זה הרבה, אבל אני נתקלת בהרבה שאלות כאלה - זו תופעה נפוצה למדי, וזה עובר. אני מצטרפת להצעה של א' אוהל לבקש ממנה לחזור על הדברים ללא בכי כדי שתביני (או שאת יכולה לומר "אה... עכשיו הבנתי... רצית שוקו... טוב, הייתי מבינה מהר יותר אם היית מדברת ולא בוכה"). וסבלנות, חביבתי. זה באמת עובר. ולעצה כללית - תני לה כמה שיותר עצמאות - ככל שהיא מוכנה לקחת, וכמובן בדברים שמתאימים לך. אפילו אם נראה לך שהיא עדיין לא יכולה לעשות משהו - את יכולה להציע לה ולראות אם היא רוצה לנסות. קחי בחשבון שהנסיונות שלהם גוזלים הרבה זמן, ואת צריכה להתארגן בהתאם, אבל אצלנו מתן העצמאות אני חושבת הוריד את הלחץ בהרבה תחומים אחרים.

 

[אלדורית]

כן אפשר, פחות או יותר

כלומר, אי אפשר בלי פרץ העצמאות, אבל לא חייבים להפוך אותו למאבק. זה דורש יותר מעוף ויכולת תמרון ממה שמפגינים ראשי ממשלה באזור שלנו כבר כמה עשורים, אבל, היי, הם רק צריכים לנהל מדינה. לנו יש ילדים לגדל! לגבי 3 המקרים אני מצטרפת לעצות הנבונות שניתנו לך כבר: 1. אין מה לדבר על חגורה באוטו. אפשר לציין, באופן ענייני ולא משדל, שכולם מוכרחים לחגור חגורה, אפשר להסביר למה (לא מזמן לילי, רבע לשנתיים, הביעה מחאה, והסברתי לה שחייבים בגלל שהאוטו נוסע מהר ואפשר ליפול ולקבל מכה--זה דבר שהיא מבינה, אבל לרגע לא הפכתי את זה לדיון "פתוח"). 2. הולכים לישון--נשמע לי שאתם יוצאים מאוד בזול מהעסק. קצת עצבים והיא נרדמת תוך כמה שניות? אני הייתי חותמת על זה בשתי ידיים. 3. התבכיינות: או, זו נקודה מעניינת. האם היא מתבכיינת בעניינים שאת נוהגת לסרב לה? האם את נוהגת לסרב ואז להתרצות אם היא בוכה? אם כן, יכול להיות שהיא "מקצרת תהליכים" ובמקום לבקש "יפה" ולבכות רק אחרי שאת מסרבת, היא מתחילה ישר בבכי. שימי לב היטב לסירובים שלך. האם את יכולה להפחית אותם? היי כנה עם עצמך. הרבה פעמים אנחנו מסרבים מטעמי נוחות, הרגל, נורמה, ולא תמיד זה ממש מוצדק (לפעמים כן, אבל לא תמיד). אם את מתקשה להסביר לה את הסיבה לסירוב (כמו ב-1), יכול להיות שאין לך באמת סיבה טובה. אני גיליתי שלסירובים שלי תמיד יש סיבות טובות (גם אם הסיבות קשורות בנוחות שלי). אם אין לי סיבה טובה, אני לא מסרבת. זה טיפול מניעתי בהתבכיינות. אבל, אם ההתבכיינות היא פשוט ניסיון ווקאלי, כדאי לנסות לא להתעצבן. את יכולה, בעיניניות, לומר לה שזה לא נעים לך שהיא פונה אליך ככה (ואפילו להגיד שזה מעצבן אותך, אבל בלי לכעוס ממש). במקום להתכחש לכך שאני מבינה, אני נהגתי לתרגם את ההתבכיינות לטון עולץ במיוחד: להגיד משהו בסגנון: כשאמרת "לחזור על מה שהיא אמרה בטון בכייני באופן מוגזם" התכוונת בעצם ל"לחזור על מה שהיא אמרה בטון עולץ באופן מוגזם"? זה בד"כ מצחיק, ומוציא את העוקץ מההתבכיינות. באשר להתקפי זעם האופייניים לגיל שנתיים: הם בד"כ קשורים בסירובים של ההורים, או בסירובים של הילדים. את האחרונים כדאי לנסות לעקוף באמצעות הסחת דעת (לקדם את הענין שאתם רוצים תוך דיון במשהו אחר/סיפור מומצא).

 

[ליליה והגמדים]

לגבי האוטו, הפכתי את זה לתחרות

אני מכניסה אותה מצד אחד ורצה מהר לצד שני - יש תחרות אם היא יושבת לפני שאני מגיעה אליה לקשור אותה. בדר"כ היא יושבת כבר, עם ברק של מנצחת בעינים

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif רעיון חמוד!../images/Emo62.gif

 

[אלדורית]

../images/Emo45.gif ענק! ינוסה אצלנו מיד!

 

[אמא של פיצית]

../images/Emo45.gif איזה רעיון נחמד !

אגנוב לך אותו ברגעים של חוסר שביעות רצון מכניסה לאוטו ...

 

[ליאת +]

את ממש לא נשמעת אמא גרועה.

ולא- לא נראה לי שאפשר לעבור את גיל שנתיים בלי ה"מאבקים האלה". הנחמה שלי- זה עובר בגיל שלוש. ההבנה שלהם מתפתחת ולדעתי הרבה דברים נהים יותר קלים. השאלה שלך אולי צריכה להיות- איך עוברים את גיל שנתיים מבלי להרגיש אמא גרועה: כלומר, איך מבינים שהמאבקים האלה הם חלק מהעניין ושהם בעצם ה- התמודדות של הגיל הזה (אצל כל ילד במידות שונות, אבל באופן כללי- הדברים כל כך חוזרים על עצמם), ואיך ממשיכים לדבוק בגישה שמכבדת את הילד גם כשהוא- לעיתים- כל כך בלתי אפשרי.

 

[יעל של מעיין]

תודה לכולכן ../images/Emo39.gif../images/Emo141.gif

נושא כסא הבטיחות הוא אכן לא נתון לויכוח אבל פשוט נמאס לי שלוקח רבע שעה לצאת לכל מקום.....והרבע שעה הזו היא פשוט 15 דקות א-ר-ו-כ-ו-ת של הסבר למה מעיין צריכה לשבת בכסא. לאה - אני מאמינה שצדקת כי אני יודעת שיש לי "בעיה" עם קול החלטי, תקיף וסמכותי, גם מעצם הקול שלי (שנשמע כמו ילדה קטנה {וכן, עדיין טלמרקטינג מבקשים ממני את אחד ההורים כדי לנסות למכור משהו...} וגם ממקום, שאני מאמינה, שהוא די באופיי אבל אני לומדת עכשיו להיות תקיפה (אין לי ברירה...). בכל מקרה אנסה את מה שהצעתן, ושוב תודה רבה!!!

 

[The Bulldog]

טיפ לגבי כסא הבטיחות

גילינו שזה עובר ביתר קלות כשמתחילים בזה. עדיף להשאיר הכל רגע בצד ולהכניס את הזאטוט ורק אז להתפנות לשאר הסידורים לנסיעה. אני אישית הייתי מרים אותו לכסא הבטיחות ואז הייה בכלל עובר חלק. דבר נוסף, יש כסאות בטיחות שבהם מנגנון הנעילה של החגורות מסובך וזה היה ממש מרגיז אותו. במכונית השנייה היה לנו כסא עם מנגנון הרבה יותר ידידותי למשתמש ושם כל העסק עבד יותר חלק. אז קנינו עוד כסא כזה והדבר הפחית משמעותית את ההתעסקות בכסא. אני ממליץ להימנע ככל האפשר מצעקות ואיומים ו"לשמור אותם" לעניינים הקריטיים, למשל בטיחות (חשמל, כביש, מרפסת וכו'). כי אם את צועקת ומאיימת על כל דבר הילדה לא יכולה לפתח הבחנה בין עיקר לפחות חשוב. כפי שענו קודמיי (למען האמת קודמותיי אם אני לא טועה), זה שלב חשוב מאד בהתפתחות ולימוד העולם ופוחת במידה רבה עם הזמן.