שני צידי היין יאנג.
קצת ארוך. אני בנאדם עם נפש מאוד סוערת. מאוד מוקצנת. מאוד מגוונת. מלאה בניגודים. משום כך, התפתח המצב הבא: אני נהנה לחיות בהרמוניה. באהבה. באושר. לחיות מתוך שיפור עצמי. עזרה לזולת. לעבוד כדי להגשים את חלומותיך. לחיות בשלווה, בבריאות, ברוגע. לחיות בעולם מלא בתיקוות, מלא בהרמוניה. עולם בו אף פעם אין סיבה להיות עצוב, אפילו כשדבר נורא ואיום קורה. משום שעלינו פשוט לזרום עם החיים ולקבל אותם כפי שהם. כולם מתים בסוף, ואין סיבה לבזבז את החיים בפחד, עצב ודאגה. יש לנצל את הזמן שניתן לנו כאילו היה מתנת זהב משמיים, משום שכך באמת המצב. מסתכל על אותם אנשים שאפופים בדיכאון ומתפלא כיצד אפשר לראות את העולם כפי שהם רואים אותו? הרי הכל כל כך יפה. כל כך מרחם עליהם, הם כל כך מבזבזים את חייהם. ולשם מה? אבל, אני גם נהנה לחיות בצורה ההפוכה לחלוטין. מתוך הרס עצמי. לכעוס על הכל. לשנוא את כולם. לחשוב מחשבות של אלימות וטירוף. אפטיות. להיות מת מבפנים. זומבי כזה. לחיות בעולם מנופץ וקר. מנוכר ומת, בו לשום דבר אין משמעות. הכל שביר. ואני בלתי מנוצח, משום שאינני יכול להישבר יותר ממה שאני עכשיו. ולכן, אין לי סיבה לפחד משום דבר. איך אפשר לפחד ממשהו כשלא איכפת לך למות ממש עכשיו? הכל אפשרי. אתה חופשי לעשות הכל. כל כך מחוסן ומחושל. מכור לתחושת הכוח הזו. היכולת להרוס. מסתכל על כל אותם אנשים מחבקי העצים שמאוהבים בעולם ותוהה איך אפשר בכלל לחיות באשליה ורדרדה כל כך מבלי לקבל בחילה? הם נתפסים בעיני כפסלוני זכוכית דקים ושבריריים. הם לא מבינים שום דבר. הם לא מבינים את טבע הדברים האמיתי. יום אחד הם עוד יתנפצו מעבר ליכולת זיהוי, ואז הם יראו. ואני נהנה לחיות בשני הצדדים. אני מוצא את עצמי בשניהם. שניהם מרגישים לי טבעיים, אמיתיים. הבעיה היא שבניגוד לתורת ההפכים של יין ויאנג, בה כל זוג הפכים משלימים אחד את השני, שני ההפכים האלו מנטרלים אחד את השני. מבטלים אחד את השני. משמידים אחד את השני. כמו חומר ואנטי-חומר. ושניהם קיימים בתוכי. והם תמיד רבים. החיים שלי מורכבים מתנודות אלימות ופתאומיות בין אחד לשני. אינני רוצה לוותר על אף אחד מהם. אינני רוצה לאזן בניהם, משום שאני נהנה מהקיצוניות שבשניהם. אינני רוצה למצוא פשרה. אני רוצה את שניהם. אבל האם זה אפשרי?
קצת ארוך. אני בנאדם עם נפש מאוד סוערת. מאוד מוקצנת. מאוד מגוונת. מלאה בניגודים. משום כך, התפתח המצב הבא: אני נהנה לחיות בהרמוניה. באהבה. באושר. לחיות מתוך שיפור עצמי. עזרה לזולת. לעבוד כדי להגשים את חלומותיך. לחיות בשלווה, בבריאות, ברוגע. לחיות בעולם מלא בתיקוות, מלא בהרמוניה. עולם בו אף פעם אין סיבה להיות עצוב, אפילו כשדבר נורא ואיום קורה. משום שעלינו פשוט לזרום עם החיים ולקבל אותם כפי שהם. כולם מתים בסוף, ואין סיבה לבזבז את החיים בפחד, עצב ודאגה. יש לנצל את הזמן שניתן לנו כאילו היה מתנת זהב משמיים, משום שכך באמת המצב. מסתכל על אותם אנשים שאפופים בדיכאון ומתפלא כיצד אפשר לראות את העולם כפי שהם רואים אותו? הרי הכל כל כך יפה. כל כך מרחם עליהם, הם כל כך מבזבזים את חייהם. ולשם מה? אבל, אני גם נהנה לחיות בצורה ההפוכה לחלוטין. מתוך הרס עצמי. לכעוס על הכל. לשנוא את כולם. לחשוב מחשבות של אלימות וטירוף. אפטיות. להיות מת מבפנים. זומבי כזה. לחיות בעולם מנופץ וקר. מנוכר ומת, בו לשום דבר אין משמעות. הכל שביר. ואני בלתי מנוצח, משום שאינני יכול להישבר יותר ממה שאני עכשיו. ולכן, אין לי סיבה לפחד משום דבר. איך אפשר לפחד ממשהו כשלא איכפת לך למות ממש עכשיו? הכל אפשרי. אתה חופשי לעשות הכל. כל כך מחוסן ומחושל. מכור לתחושת הכוח הזו. היכולת להרוס. מסתכל על כל אותם אנשים מחבקי העצים שמאוהבים בעולם ותוהה איך אפשר בכלל לחיות באשליה ורדרדה כל כך מבלי לקבל בחילה? הם נתפסים בעיני כפסלוני זכוכית דקים ושבריריים. הם לא מבינים שום דבר. הם לא מבינים את טבע הדברים האמיתי. יום אחד הם עוד יתנפצו מעבר ליכולת זיהוי, ואז הם יראו. ואני נהנה לחיות בשני הצדדים. אני מוצא את עצמי בשניהם. שניהם מרגישים לי טבעיים, אמיתיים. הבעיה היא שבניגוד לתורת ההפכים של יין ויאנג, בה כל זוג הפכים משלימים אחד את השני, שני ההפכים האלו מנטרלים אחד את השני. מבטלים אחד את השני. משמידים אחד את השני. כמו חומר ואנטי-חומר. ושניהם קיימים בתוכי. והם תמיד רבים. החיים שלי מורכבים מתנודות אלימות ופתאומיות בין אחד לשני. אינני רוצה לוותר על אף אחד מהם. אינני רוצה לאזן בניהם, משום שאני נהנה מהקיצוניות שבשניהם. אינני רוצה למצוא פשרה. אני רוצה את שניהם. אבל האם זה אפשרי?