שני מקרים טריים
השבת אני שובת בבית אבא. כדרכי בקודש כשאני בא לבית אבא, אני מצטייד במכנסיים כהים, נעליים שחורות, חולצה מכופתרת לבנה, כיפה וכו'. הכובע והחליפה ירדו בהדרגה, גם הציצית. אך ה"אוברול" הוא דתי. אולי דתי לייט. לאחר הסעודה יצאתי לטייל. כיון שבית אבא ממוקם בשכונת גוש שמונים בירושלים - ומי שמכיר את האיזור יודע שאין כספומטים בשכונה - וכיון שבארנקי נותרו פרוטות אחרונות, החליטותי לטייל במלכי ישראל ומשם לבן יהודה כדי למשוך מזומנים לנסיעה במוצ"ש. לאחר שמשכתי את הסכום (להוותי, העובדה שבחור חרדי מושך כסף בשבת לא משכה את תשומת ליבו של אף אחד...) המשכתי לרחוב סלומון המכיל בתוכו שורה של פאבים ובתי משתה. שלפתי את ארנקי ובפיצוציה מזדמנת רכשתי פחית קולה. הפעם דווקא כן צדתי את תשומת ליבו של המוכר וידידו, אך ייתכן והם חששו לאבד את הקליינט שקנה כולה פחית, והם לא שאלו יותר מידיי שאלות. המשכתי הלאה לסוף הרחוב ואז ראיתי את אשר ראיתי. בחור שנראה "פוילישער" עומד ברחוב ללא כיפה, אך זקנו המלא מעיד כמאה עדים על מצבו. גם שרידי ה"פייעס" לימדו שעד זה לא מכבר פיארו את צדעיו קווצות שיער. הוא חבש "שבת'דיגע הויזן", אך לגופו היתה גופיית-שרוולים-קצרים ללא ציצית. קיצורו של ענין: בחור בשלבים אלו או אחרים של חזרה בשאלה. כשעיניי ראו אותו הוא עמד ליד עובר אורח חילוני שארנקו היה פתוח וככל הנראה ההלך נתן לו פרוטה או שניים. עיננו צדו זה את זה. נורא רציתי לגשת אליו ולשוח עימו, אך לבוש הייתי כחרד לכל דבר. בניתי על פחית הקולה שהחזיקותי בידי שתעיד עליי שאף אני כמוהו לא חרד קלאסי, אך נראה היה שאין הדבר משכנעו. או שמא לא קראתי אותו נכון. המשיכותי לצעוד באיטיות תוך שאני מפנה את מבטי לאחור לסירוגין. הבחור ללא ספק חש במבטיי והתרחק קמעא. לבסוף, פניתי לאחור והחילותי לצעוד לכיוון ממנו באתי. לשמחתי, אף הוא החל לצעוד לכיווני. כאשר פגשתי בו אמרתי "שבת שלום". ההוא הניד את ראשו לכיווני ופלט דבר מה. ואז שאלתי "אפשר לשאול שאלה"? ההוא המשיך בצעדיו המהירים ופלט "נצצצ". כאומר: לא. לאחר מעשה חשבתי שאולי היה עליי להוסיף משפט כמו "אל תדאג, גם אני עשיתי את הדרך שאתה עושה" או מעין זה. אבל היה זה מאוחר, הבחור כבר היה רחוק מידיי. המשכתי בדרכי חזרה ברחוב סלומון, כשעברתי ליד פאב שדגלה של אנגליה תלוי בתורן ומתנופף ברוח. הדי הניגון הידוע "WE WAR THE CHAMPIONS" שבקעו מבין כתליו סיפרו יותר מכל שבפאב זה מתארגנת צפייה רבתי במשחק אנגליה-פאראגוואי במסגרת בית ב' דהמונדיאל. קבוצת צעירים פטפטה עם נער חרדי ואז הגיע מי שנראה כבעלי המקום או אחד המארנגים ופלט "זה מתחיל, זה מתחיל". מייד נכנסו כולם אל הפאב והנער החרד נשאר בחוץ. ההוא התקרב טיפה שוחח מעט עם האיש, וההוא שאל "רוצה להכנס?" שאל עוד שאלה שגם עליה השיב הנער בחיוב, ואז... בדילוגים מהירים מהולים בהיסוס מה נכנס הנער אל הפאב והצטרף לצפייה המשותפת. שמא חילול השבת הראשון שלו, שמא משחק הכדורגל הראשון שלו, שמא... אף כוס הבירה הראשונה שלו בהנחה שלא אלמן ישראל, ומישהו וודאי יכבד אותו בלגימה קלה. עלזתי בקרבי ואשובה אל בית אבי.
השבת אני שובת בבית אבא. כדרכי בקודש כשאני בא לבית אבא, אני מצטייד במכנסיים כהים, נעליים שחורות, חולצה מכופתרת לבנה, כיפה וכו'. הכובע והחליפה ירדו בהדרגה, גם הציצית. אך ה"אוברול" הוא דתי. אולי דתי לייט. לאחר הסעודה יצאתי לטייל. כיון שבית אבא ממוקם בשכונת גוש שמונים בירושלים - ומי שמכיר את האיזור יודע שאין כספומטים בשכונה - וכיון שבארנקי נותרו פרוטות אחרונות, החליטותי לטייל במלכי ישראל ומשם לבן יהודה כדי למשוך מזומנים לנסיעה במוצ"ש. לאחר שמשכתי את הסכום (להוותי, העובדה שבחור חרדי מושך כסף בשבת לא משכה את תשומת ליבו של אף אחד...) המשכתי לרחוב סלומון המכיל בתוכו שורה של פאבים ובתי משתה. שלפתי את ארנקי ובפיצוציה מזדמנת רכשתי פחית קולה. הפעם דווקא כן צדתי את תשומת ליבו של המוכר וידידו, אך ייתכן והם חששו לאבד את הקליינט שקנה כולה פחית, והם לא שאלו יותר מידיי שאלות. המשכתי הלאה לסוף הרחוב ואז ראיתי את אשר ראיתי. בחור שנראה "פוילישער" עומד ברחוב ללא כיפה, אך זקנו המלא מעיד כמאה עדים על מצבו. גם שרידי ה"פייעס" לימדו שעד זה לא מכבר פיארו את צדעיו קווצות שיער. הוא חבש "שבת'דיגע הויזן", אך לגופו היתה גופיית-שרוולים-קצרים ללא ציצית. קיצורו של ענין: בחור בשלבים אלו או אחרים של חזרה בשאלה. כשעיניי ראו אותו הוא עמד ליד עובר אורח חילוני שארנקו היה פתוח וככל הנראה ההלך נתן לו פרוטה או שניים. עיננו צדו זה את זה. נורא רציתי לגשת אליו ולשוח עימו, אך לבוש הייתי כחרד לכל דבר. בניתי על פחית הקולה שהחזיקותי בידי שתעיד עליי שאף אני כמוהו לא חרד קלאסי, אך נראה היה שאין הדבר משכנעו. או שמא לא קראתי אותו נכון. המשיכותי לצעוד באיטיות תוך שאני מפנה את מבטי לאחור לסירוגין. הבחור ללא ספק חש במבטיי והתרחק קמעא. לבסוף, פניתי לאחור והחילותי לצעוד לכיוון ממנו באתי. לשמחתי, אף הוא החל לצעוד לכיווני. כאשר פגשתי בו אמרתי "שבת שלום". ההוא הניד את ראשו לכיווני ופלט דבר מה. ואז שאלתי "אפשר לשאול שאלה"? ההוא המשיך בצעדיו המהירים ופלט "נצצצ". כאומר: לא. לאחר מעשה חשבתי שאולי היה עליי להוסיף משפט כמו "אל תדאג, גם אני עשיתי את הדרך שאתה עושה" או מעין זה. אבל היה זה מאוחר, הבחור כבר היה רחוק מידיי. המשכתי בדרכי חזרה ברחוב סלומון, כשעברתי ליד פאב שדגלה של אנגליה תלוי בתורן ומתנופף ברוח. הדי הניגון הידוע "WE WAR THE CHAMPIONS" שבקעו מבין כתליו סיפרו יותר מכל שבפאב זה מתארגנת צפייה רבתי במשחק אנגליה-פאראגוואי במסגרת בית ב' דהמונדיאל. קבוצת צעירים פטפטה עם נער חרדי ואז הגיע מי שנראה כבעלי המקום או אחד המארנגים ופלט "זה מתחיל, זה מתחיל". מייד נכנסו כולם אל הפאב והנער החרד נשאר בחוץ. ההוא התקרב טיפה שוחח מעט עם האיש, וההוא שאל "רוצה להכנס?" שאל עוד שאלה שגם עליה השיב הנער בחיוב, ואז... בדילוגים מהירים מהולים בהיסוס מה נכנס הנער אל הפאב והצטרף לצפייה המשותפת. שמא חילול השבת הראשון שלו, שמא משחק הכדורגל הראשון שלו, שמא... אף כוס הבירה הראשונה שלו בהנחה שלא אלמן ישראל, ומישהו וודאי יכבד אותו בלגימה קלה. עלזתי בקרבי ואשובה אל בית אבי.