שנים של דכאון
אני בדיכאון, כבר שנים. בוכה ככה סתם, לא סובלת את עצמי. חושבת שאני פגומה. לא שיתפתי אף אחד בזה כי אני לא מעוניינת להיות נטל או להוסיף צרות למי שיש לו מספיק כאלה. כרגיל, מחזיקה בפנים. מתפוצצת לעיתים קרובות, ככה בשקט בשקט, עם עצמי. מערכות היחסים המעטות שהיו לי גרמו לי לשים את זה בצד לתקופות, להפסיק לרחם על עצמי, אבל זה חוזר כל פעם. לא חסרות סיבות לדיכאון, לרחמים העצמיים. אני לא טובה עם אנשים. לא חברותית. מאז ומתמיד יצרתי מצבים של חוסר תקשורת, אאוטסיידריות, חוסר אהדה מצד אנשים סביבי. בכל מקום עבודה יצרתי סיטואציות של כעס, שנאה, ריחוק מצד אנשים. הדבר הראשון שעולה לי בראש באותו רגע זה לברוח. ברחתי מעיר מגורי, ברחתי כל חופש לחו"ל עם עצמי, בורחת להתבודדות, בורחת לפיצויים חומרניים. אבל זה לא עוזר. המצב נשאר אותו מצב גם כשאני חוזרת. זה לא פתרון וזה לא מתקן שום דבר. משהו בי, לא חברותי, לא נותן לאנשים להתקרב, סגור, אטום, אנטיפתי. לא מצליחה לקבל אנשים. מבקרת וכועסת כל הזמן. סיפור חיי. לא המצאתי את זה, זאת עובדה. אני מודעת לבעיות שלי ולא יודעת איך לשנות את זה. מצב גורר מצב ונשארתי בלי חברים. משפחה מסוגרת ומרוחקת שבקושי מתקשרת. ניסיתי 3 פעמים ללכת לטיפול פסיכולוגי וגם שם לא הצלחתי לתקשר. והפסקתי. מנסה להזכר מתי הכל התחיל, מחפשת את מי להאשים, את ההורים, אותי. צצים מדי פעם זכרונות ילדות מבי"ס יסודי, תיכון, על חוסר חברותיות , על התבודדות בחדר. למה הורים שלי לא עזרו? למה אף אחד לא עזר בזמן. הנה אני בת שלושים ומשהו. בודדה. בוכה. מתקשה במערכות יחסים. בהריון. אני חוששת מדכאון שלאחר לידה. מאד. בשלב שני, אם אעבור את זה, רוצה ללמד את הילד שלי דרך אחרת. לא רוצה שיקבל ממני דוגמא. אני דוגמא רעה. לא רוצה שילך בדרכי. רוצה להיות עם האצבע על הדופק ולאתר קושי דומה בזמן. איך לעזאזל מחזירים את השעון לאחור ומתקנים את הבעיה בשורש שלה?
אני בדיכאון, כבר שנים. בוכה ככה סתם, לא סובלת את עצמי. חושבת שאני פגומה. לא שיתפתי אף אחד בזה כי אני לא מעוניינת להיות נטל או להוסיף צרות למי שיש לו מספיק כאלה. כרגיל, מחזיקה בפנים. מתפוצצת לעיתים קרובות, ככה בשקט בשקט, עם עצמי. מערכות היחסים המעטות שהיו לי גרמו לי לשים את זה בצד לתקופות, להפסיק לרחם על עצמי, אבל זה חוזר כל פעם. לא חסרות סיבות לדיכאון, לרחמים העצמיים. אני לא טובה עם אנשים. לא חברותית. מאז ומתמיד יצרתי מצבים של חוסר תקשורת, אאוטסיידריות, חוסר אהדה מצד אנשים סביבי. בכל מקום עבודה יצרתי סיטואציות של כעס, שנאה, ריחוק מצד אנשים. הדבר הראשון שעולה לי בראש באותו רגע זה לברוח. ברחתי מעיר מגורי, ברחתי כל חופש לחו"ל עם עצמי, בורחת להתבודדות, בורחת לפיצויים חומרניים. אבל זה לא עוזר. המצב נשאר אותו מצב גם כשאני חוזרת. זה לא פתרון וזה לא מתקן שום דבר. משהו בי, לא חברותי, לא נותן לאנשים להתקרב, סגור, אטום, אנטיפתי. לא מצליחה לקבל אנשים. מבקרת וכועסת כל הזמן. סיפור חיי. לא המצאתי את זה, זאת עובדה. אני מודעת לבעיות שלי ולא יודעת איך לשנות את זה. מצב גורר מצב ונשארתי בלי חברים. משפחה מסוגרת ומרוחקת שבקושי מתקשרת. ניסיתי 3 פעמים ללכת לטיפול פסיכולוגי וגם שם לא הצלחתי לתקשר. והפסקתי. מנסה להזכר מתי הכל התחיל, מחפשת את מי להאשים, את ההורים, אותי. צצים מדי פעם זכרונות ילדות מבי"ס יסודי, תיכון, על חוסר חברותיות , על התבודדות בחדר. למה הורים שלי לא עזרו? למה אף אחד לא עזר בזמן. הנה אני בת שלושים ומשהו. בודדה. בוכה. מתקשה במערכות יחסים. בהריון. אני חוששת מדכאון שלאחר לידה. מאד. בשלב שני, אם אעבור את זה, רוצה ללמד את הילד שלי דרך אחרת. לא רוצה שיקבל ממני דוגמא. אני דוגמא רעה. לא רוצה שילך בדרכי. רוצה להיות עם האצבע על הדופק ולאתר קושי דומה בזמן. איך לעזאזל מחזירים את השעון לאחור ומתקנים את הבעיה בשורש שלה?