שנה.
עוד מעט תמלא שנה ליום שבו הכרתי אותה. היום שבו אפשר להגיד - די בבטחה אחרי השנה האחרונה - החיים שלי יצאו מהמסלול ולא יחזרו אליו באופק הנראה. הטעות שעשיתי לא תמחק אף פעם מהזכרון. המחשבות עליה לא יפסקו, גם כשהיא תתחתן איתו כמו שהיא אמרה, וגם אחרי שאני אכיר מישהי, גם אם אני אוהב אותה, גם אם אני אהיה מאושר עם מישהי אחרת. טעות אחת שלחה אותי לגיהנום של מחשבות. פה ושם קצת שוכח, אבל גם זה לרגעים ספורים. תמיד נזכר בה, בחיוך שלה, בפתיחות שלה, בשמחת החיים שהיא העבירה לסביבה בצורה כ"כ מדהימה. עוד לא הכרתי מישהי כזאת עד שהכרתי אותה, וכנראה שגם לא אכיר עוד. שרפתי את ההדמנות היחידה שהייתה לי למישהי שהתאימה לי יותר מכולן, ועכשיו נשאר רק לראות מי תתקרב בכלל למה שהיא הייתה. היא יודעת שאנחנו מתאימים, ואמרה לי לא פעם, אבל בקור רוח ובחיוך היא מזכירה אותו שוב ושוב, כמה כיף לה איתו, מה היא עשתה איתו ומה היא אמרה לו. עד שלא יכולתי יותר, ואמרתי לה שאני לא יכול לראות אותה יותר. היא אמרה שאני יקר לה, והיא לא רוצה שיהיה לי רע, אבל - נתנה לי ללכת כמו כלום. עכשיו, אחרי כ"כ הרבה זמן, אני עדיין נזכר בה ובוכה. בוכה כמו מישהו שהפסיד כל מה שהיה לו. לא מצליח לשכוח, לא מצליח להדחיק, מתאפק לא להתקשר אליה או לשלוח הודעה רק כדי להתקל בקיר המפחיד ההוא שוב, הקיר שמפריד בינינו. הקיר שרשומים עליו כל המשפטים שאמרה לי ביום שנפרדנו, ולא אשכח לעולם. הקיר שחרוטה עליו בגדול ההחלטה הכי טפשית שעשיתי בחיים. ההחלטה שלקחה ממני את מה שתמיד רציתי וחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן, ועכשיו כבר לא יחזור יותר. גם לה היה חלק בזה, והיא הודתה שהיא מצטערת קצת. וזה מה שהופך הכל לעוד יותר גרוע - שנינו יודעים שהתאמנו אחד לשני, שנינו התאהבנו אחד בשני בקלות, אבל - שנינו לא יחד בגלל החלטה אחת גרועה שלי ורצון קצת מוגזם שלה. את התמונה שהיא נתנה לי ביום הכי מדהים שהיה לי איתה מזמן קרעתי. לא עמדתי בזה, למרות שהחלטתי קודם לכן שזאת תהיה מזכרת נצחית ממנה. כנראה שהכאב היה חזק מדי, וזה מה שניצח בסוף. זאת לא סתם פרידה, כמו שחשבתי ביום שנפרדנו. אז היית עוד קר רוח לגמרי ושלם עם ההחלטה. הבעיות התחילו כשחזרנו להיות ידידים. פתחתי על עצמי את שערי הגיהינום באותו רגע, מסתבר. גרמתי לעצמי להכיר אותה עוד יותר טוב, להקשר אליה עוד יותר ולהבין מה הפסדתי, שוב ושוב. התחושה שהרגשתי הרגע שראיתי אותה נעשתה כבדה מפעם לפעם, עד שהתרסקתי. אמרתי לה, בדרך לא דרך, שאני לא יכול לעמוד יותר בלראות אותה ככה. מאז לא שמעתי ממנה, והמצב לא נעשה טוב יותר. למעשה - אין לי מושג מה היה עדיף, איתה כידידה או בלעדיה, כצל שמרחף מעלי כל היום, מרגע שאני קם בבוקר ועד שאני שם את הראש על הכרית בלילה. מלאך כמוה לא יבקר אותי יותר, כמו שבנאדם שזכה בלוטו לא מעלה על דעתו כלל שיזכה שוב. אז מה הלאה ? אין לי מושג. כל יום חולף פוצע אותי יותר, כמה שאני מנסה לשכוח. כלום לא עוזר, והזמן, בניגוד לקלישאה, לא מרפא כלום ולא משכיח שום דבר- רק מחדד את הכאב. ההחלטה השגויה הזאת כנראה תרדוף אותי כל החיים, כמו הצל שלה עצמה, כמו הקול שלה בזכרון שלי, כמו הדמות שלה שבחיים לא אשכח.
עוד מעט תמלא שנה ליום שבו הכרתי אותה. היום שבו אפשר להגיד - די בבטחה אחרי השנה האחרונה - החיים שלי יצאו מהמסלול ולא יחזרו אליו באופק הנראה. הטעות שעשיתי לא תמחק אף פעם מהזכרון. המחשבות עליה לא יפסקו, גם כשהיא תתחתן איתו כמו שהיא אמרה, וגם אחרי שאני אכיר מישהי, גם אם אני אוהב אותה, גם אם אני אהיה מאושר עם מישהי אחרת. טעות אחת שלחה אותי לגיהנום של מחשבות. פה ושם קצת שוכח, אבל גם זה לרגעים ספורים. תמיד נזכר בה, בחיוך שלה, בפתיחות שלה, בשמחת החיים שהיא העבירה לסביבה בצורה כ"כ מדהימה. עוד לא הכרתי מישהי כזאת עד שהכרתי אותה, וכנראה שגם לא אכיר עוד. שרפתי את ההדמנות היחידה שהייתה לי למישהי שהתאימה לי יותר מכולן, ועכשיו נשאר רק לראות מי תתקרב בכלל למה שהיא הייתה. היא יודעת שאנחנו מתאימים, ואמרה לי לא פעם, אבל בקור רוח ובחיוך היא מזכירה אותו שוב ושוב, כמה כיף לה איתו, מה היא עשתה איתו ומה היא אמרה לו. עד שלא יכולתי יותר, ואמרתי לה שאני לא יכול לראות אותה יותר. היא אמרה שאני יקר לה, והיא לא רוצה שיהיה לי רע, אבל - נתנה לי ללכת כמו כלום. עכשיו, אחרי כ"כ הרבה זמן, אני עדיין נזכר בה ובוכה. בוכה כמו מישהו שהפסיד כל מה שהיה לו. לא מצליח לשכוח, לא מצליח להדחיק, מתאפק לא להתקשר אליה או לשלוח הודעה רק כדי להתקל בקיר המפחיד ההוא שוב, הקיר שמפריד בינינו. הקיר שרשומים עליו כל המשפטים שאמרה לי ביום שנפרדנו, ולא אשכח לעולם. הקיר שחרוטה עליו בגדול ההחלטה הכי טפשית שעשיתי בחיים. ההחלטה שלקחה ממני את מה שתמיד רציתי וחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן, ועכשיו כבר לא יחזור יותר. גם לה היה חלק בזה, והיא הודתה שהיא מצטערת קצת. וזה מה שהופך הכל לעוד יותר גרוע - שנינו יודעים שהתאמנו אחד לשני, שנינו התאהבנו אחד בשני בקלות, אבל - שנינו לא יחד בגלל החלטה אחת גרועה שלי ורצון קצת מוגזם שלה. את התמונה שהיא נתנה לי ביום הכי מדהים שהיה לי איתה מזמן קרעתי. לא עמדתי בזה, למרות שהחלטתי קודם לכן שזאת תהיה מזכרת נצחית ממנה. כנראה שהכאב היה חזק מדי, וזה מה שניצח בסוף. זאת לא סתם פרידה, כמו שחשבתי ביום שנפרדנו. אז היית עוד קר רוח לגמרי ושלם עם ההחלטה. הבעיות התחילו כשחזרנו להיות ידידים. פתחתי על עצמי את שערי הגיהינום באותו רגע, מסתבר. גרמתי לעצמי להכיר אותה עוד יותר טוב, להקשר אליה עוד יותר ולהבין מה הפסדתי, שוב ושוב. התחושה שהרגשתי הרגע שראיתי אותה נעשתה כבדה מפעם לפעם, עד שהתרסקתי. אמרתי לה, בדרך לא דרך, שאני לא יכול לעמוד יותר בלראות אותה ככה. מאז לא שמעתי ממנה, והמצב לא נעשה טוב יותר. למעשה - אין לי מושג מה היה עדיף, איתה כידידה או בלעדיה, כצל שמרחף מעלי כל היום, מרגע שאני קם בבוקר ועד שאני שם את הראש על הכרית בלילה. מלאך כמוה לא יבקר אותי יותר, כמו שבנאדם שזכה בלוטו לא מעלה על דעתו כלל שיזכה שוב. אז מה הלאה ? אין לי מושג. כל יום חולף פוצע אותי יותר, כמה שאני מנסה לשכוח. כלום לא עוזר, והזמן, בניגוד לקלישאה, לא מרפא כלום ולא משכיח שום דבר- רק מחדד את הכאב. ההחלטה השגויה הזאת כנראה תרדוף אותי כל החיים, כמו הצל שלה עצמה, כמו הקול שלה בזכרון שלי, כמו הדמות שלה שבחיים לא אשכח.