שנה טובה
שלום לכולם קודם כל שנה טובה לכם, הייתי מבקר דיי קבוע שלכם בתקופת IOL ורק היום גיליתי שהפורום עבר למקום חדש. ואני מחפש עצה. בקצרה אומר על עצמי שאני באמצע שנות העשרים לחיי, בוגר אוניברסיטה ועובד בחברת היי טק גדולה. (איני איש מחשבים) הבעייה שלי היא שביום בהיר אחד הבנתי שאני נשארתי מאחור בעוד שבני שכבת גילי מתחתנים ובונים בית משלהם אני, כמו בשיר של גידי גוב, "עוד גר אצל האימא"... אני יודע שזאת לא התופעה הכי נדירה לגור עם ההורים אבל היום, לאחר סיום לימודי אני רוצה לעזוב את הבית ולהתחיל בחיים יותר עצמאיים. הבעייה היא שגדלתי כילד מאוד מפונק, כל כך מפונק שבדרך כלל קיבלתי דברים אפילו כשלא ביקשתי אותם. טיולים, כסף, מכונית, חו"ל, לימודים וכסף. (ואני דווקא לא בא ממשפחה מאוד עשירה...) כילד, זה ממש כיף לחיות כך, אבל יש דבר כזה "יותר מדי" גם כשמדובר על אהבה. כי מתוך אותה אהבה ודאגה מופרזת ההורים יעשו הכל כדי לשמור על הילד. והיום, אני רוצה ללכת אני נתקל ברגשות אשם ועם הפגיעה בהורים שלא מסוגלים להבין שזה צעד הגיוני בחיים של כל אדם בוגר. לדעתם, אני לא מסוגל להסתדדר, ולעזוב שלא למטרות חתונה זאת פעולה שלא יכולה להתקבל בהבנה. (וכרגע האפשרות שאגיע מחר לכוכב הלכת מאדים נראית לי אפשרית מחתונה) השאלה שלי היא איך יוצאים מהדילמה הזאת, איך מנווטים בין "אני" ל"הם" איך מסבירים להורים אטומים שגם אני צריך להתפתח וליצור שינוי בחיי. וכל זאת - מבלי לפגוע בהם. אני מבקש שלא להפנות אותי לייעוץ פסיכולוגי, אלא רק לשמוע את דעתכם האישית והלא מקצועית. אשמח לענות על כל שאלה שתגיע בעקבות ההודעה הזאת. רן [email protected]
שלום לכולם קודם כל שנה טובה לכם, הייתי מבקר דיי קבוע שלכם בתקופת IOL ורק היום גיליתי שהפורום עבר למקום חדש. ואני מחפש עצה. בקצרה אומר על עצמי שאני באמצע שנות העשרים לחיי, בוגר אוניברסיטה ועובד בחברת היי טק גדולה. (איני איש מחשבים) הבעייה שלי היא שביום בהיר אחד הבנתי שאני נשארתי מאחור בעוד שבני שכבת גילי מתחתנים ובונים בית משלהם אני, כמו בשיר של גידי גוב, "עוד גר אצל האימא"... אני יודע שזאת לא התופעה הכי נדירה לגור עם ההורים אבל היום, לאחר סיום לימודי אני רוצה לעזוב את הבית ולהתחיל בחיים יותר עצמאיים. הבעייה היא שגדלתי כילד מאוד מפונק, כל כך מפונק שבדרך כלל קיבלתי דברים אפילו כשלא ביקשתי אותם. טיולים, כסף, מכונית, חו"ל, לימודים וכסף. (ואני דווקא לא בא ממשפחה מאוד עשירה...) כילד, זה ממש כיף לחיות כך, אבל יש דבר כזה "יותר מדי" גם כשמדובר על אהבה. כי מתוך אותה אהבה ודאגה מופרזת ההורים יעשו הכל כדי לשמור על הילד. והיום, אני רוצה ללכת אני נתקל ברגשות אשם ועם הפגיעה בהורים שלא מסוגלים להבין שזה צעד הגיוני בחיים של כל אדם בוגר. לדעתם, אני לא מסוגל להסתדדר, ולעזוב שלא למטרות חתונה זאת פעולה שלא יכולה להתקבל בהבנה. (וכרגע האפשרות שאגיע מחר לכוכב הלכת מאדים נראית לי אפשרית מחתונה) השאלה שלי היא איך יוצאים מהדילמה הזאת, איך מנווטים בין "אני" ל"הם" איך מסבירים להורים אטומים שגם אני צריך להתפתח וליצור שינוי בחיי. וכל זאת - מבלי לפגוע בהם. אני מבקש שלא להפנות אותי לייעוץ פסיכולוגי, אלא רק לשמוע את דעתכם האישית והלא מקצועית. אשמח לענות על כל שאלה שתגיע בעקבות ההודעה הזאת. רן [email protected]
