שנה טובה

ran_wa

New member
שנה טובה

שלום לכולם קודם כל שנה טובה לכם, הייתי מבקר דיי קבוע שלכם בתקופת IOL ורק היום גיליתי שהפורום עבר למקום חדש. ואני מחפש עצה. בקצרה אומר על עצמי שאני באמצע שנות העשרים לחיי, בוגר אוניברסיטה ועובד בחברת היי טק גדולה. (איני איש מחשבים) הבעייה שלי היא שביום בהיר אחד הבנתי שאני נשארתי מאחור בעוד שבני שכבת גילי מתחתנים ובונים בית משלהם אני, כמו בשיר של גידי גוב, "עוד גר אצל האימא"... אני יודע שזאת לא התופעה הכי נדירה לגור עם ההורים אבל היום, לאחר סיום לימודי אני רוצה לעזוב את הבית ולהתחיל בחיים יותר עצמאיים. הבעייה היא שגדלתי כילד מאוד מפונק, כל כך מפונק שבדרך כלל קיבלתי דברים אפילו כשלא ביקשתי אותם. טיולים, כסף, מכונית, חו"ל, לימודים וכסף. (ואני דווקא לא בא ממשפחה מאוד עשירה...) כילד, זה ממש כיף לחיות כך, אבל יש דבר כזה "יותר מדי" גם כשמדובר על אהבה. כי מתוך אותה אהבה ודאגה מופרזת ההורים יעשו הכל כדי לשמור על הילד. והיום, אני רוצה ללכת אני נתקל ברגשות אשם ועם הפגיעה בהורים שלא מסוגלים להבין שזה צעד הגיוני בחיים של כל אדם בוגר. לדעתם, אני לא מסוגל להסתדדר, ולעזוב שלא למטרות חתונה זאת פעולה שלא יכולה להתקבל בהבנה. (וכרגע האפשרות שאגיע מחר לכוכב הלכת מאדים נראית לי אפשרית מחתונה) השאלה שלי היא איך יוצאים מהדילמה הזאת, איך מנווטים בין "אני" ל"הם" איך מסבירים להורים אטומים שגם אני צריך להתפתח וליצור שינוי בחיי. וכל זאת - מבלי לפגוע בהם. אני מבקש שלא להפנות אותי לייעוץ פסיכולוגי, אלא רק לשמוע את דעתכם האישית והלא מקצועית. אשמח לענות על כל שאלה שתגיע בעקבות ההודעה הזאת. רן [email protected]
 

אורלי_ל

New member
היי רן

ושנה טובה. הנה דעתי: אל תסביר להם. קום ולך. כשאתה ו"הם" נמצאים במעגל של "הם אומרים ככה, אני עונה להם ככה, והם לא מבינים", יש צורך לפרוץ את המעגל. קבל אותם כמו שהם, אטומים כהגדרתך ולא רוצים להבין, שחרר אותם. הם לא מונעים ממך לקום וללכת, אתה משתמש בהם, אולי כי אתה קצת חושש (טבעי). תן לה להיות מה שהם והיה אתה מה שאתה, עשה את מה שאתה רוצה לעשות. אם הם לא מקבלים את מה שאתה עושה, זכותם. זה החופש שלהם לחשוב ככה. גם לך יש חופש - לחשוב מה שאתה רוצה, לעשות מה שאתה רוצה. כל טוב ובהצלחה!
 

דור78

New member
הצעת אמפטיה

רן אמנם גילי אינו כגילך, וגם לא השלב בחיים, אך אוכל לאמר לך כך: אם אכן אוהבים אותך הוריך, המבחן הוא השחרור. עליהם לשחרר אותך מאחיזתם (זה נשמע משהו אחר מאהבה- זה להיאחז) ולאפשר לך להשתמש בידע שצברת בעזרתם באופן עצמאי. איך הם יידעו אם אתה מסוגל אם לא ישחררו אותך? הרבה הורים חשים שילדיהם הם נכס ולא אנשים בעלי זכות קיום עצמאית, לצערי. הבנה לרגשותיהם לא צריכה למנוע ממך לצאת אל הדרך שלך, גם היא לא ידועה לך כרגע. אבל אם לא תצא לדרך, איך תדע? בהצלחה
 

ran_wa

New member
אכן כך...

וגם הורי מן הסתם עזבו ביום אחד את הקן. אני יודע כמה שזהו צד חשוב וטוב עבורי, אני גם די בטוח שאוכל להסתדר, הבעייה היא בעוד עבורי זה צעד הגיוני, בעבורם זה מעין "כתב אישום" ("למה רע לך בבית..." דיברנו על הנושא, אך לא הרבה (לא ניתן לנהל דיון ארוך בנושא) וזה המצב, קשה לי לעזוב תחת הרגשת צער שאני גורם להורים.
 

תמיר...

New member
זה צעד שכל אחד עושה

לעזוב את הבית זה צעד שכל אחד עושה שנה-שנתיים אחרי הצבא. לא כתבת שניסית לדבר איתם בכלל, אז איך אתה יודע שזאת באמת תהיה התגובה שלהם? לדעתי הם יקבלו את זה בהבנה כי גם הם יודעים שזה לא הגיוני שתגור איתם עד גיל 60.
 
היי רן. דעתי תחכה למחר..

ולא. לא התכוונתי להפנות אותך, מהסיבה הככ ברורה לי שבעצם אתה אומר את התשובה, רק אתה מהסס אז היא מוסתרת.. <ואולי זו התגובה..בקצרה אמנם.. אבל מחר ארחיב> שני..
 

ran_wa

New member
וזאת בדיוק הבעיה

כי אני יודע את התשובה, שהיא ברורה לי. אבל זאת הסיבה שמשאירה אותי בבית. אף פעם לא עשיתי את זה- לא יצרתי משברים בבית בניגוד לחברים שלי, אצלנו בבית לא היו ריבים ומלחמות ומרידות (מה שטבעי עבור גיל ההתבגרות..) ואצלנו לא. ככה שזאת תהיה הפעם הראשונה. [email protected]
 
היי רן

שמעת פעם על המשפט "תמיד יש פעם ראשונה" ? אני לכל אורך מה שנקרא גילאי ההתבגרות לא מרדתי, עשיתי זאת לפני כשנתיים בפעם הראשונה, אולי כי הבנתי שהגיע הזמן להשתחרר. אתה מבין את זה עכשיו. ונכון, זה לא פשוט לעשות משהו, שמעולם לא עשית. וכן, אולי תרגיש צער, אבל זה יעבור, להם ולך, ומה שיישאר זו התחושה הנהדרת שתרגיש אחרי שתבין, שעשית משהו למען עצמך. גם הם יבינו. אם אתה תדבר איתם. לפני, ואחרי, ולא תשאיר אותם בצד, כמו שלפעמים קורה, הם יבינו, ואולי אפילו ישמחו עבורך. תכתבו לעצמך סיבות למה להישאר. תכתוב לעצמך סיבות למה ללכת. אתה לא יכול לא לעשות דברים, בגלל שאחרים לא רוצים שתעשה. אלה החיים שלך, ויישארו שלך. הבחירות שאתה עושה הן חצי הזדמנויות. תן הזדמנות לעצמך. בטח שיהיה קשה להם להם להבין אם כל חייך לא עשית בשביל עצמך כי אם תחת חסותם. זה לא אומר שאסור לך להתחיל בכך. אבל ההבנה תבוא מהר. כי הם יידעו שבעצם עשית משהו שאתה חייב לעצמך.. זו דעתי.. בהצלחה.. שני.
 
למעלה