שנה טובה../images/Emo32.gif
כבר שעתיים בתוך השנה החדשה (?) 2004. למה סימן שאלה?, סתם, אין חכם כבעל ניסיון. ניתן להגדיר את המציאות בה אנו חיים בשלל הגדרות וכנויים, על דבר אחד צריכה להיות הסכמה גורפת, המציאות כאן לא משתנית כבר הרבה שנים ולא חשוב מאיזו עדה אנחנו או אילו ערכים חברתיים - פוליטיים מתנוססים על דגלינו. הדבר היחיד שמשתנה הוא התאריך. לא שזה משנה משהו למישהו, אבל זו ללא ספק סיבה למסיבה. כמעט בכל מקום אחר בעולם, הידוע לי לפחות, משתנים דברים משנה לשנה. לטוב או לרע. אצלנו יש קבעון של המציאות. אנשים ממשיכים להיוולד כי זו דרכו של עולם וילדים ממשיכים למות כי זה רצון מעצבי המדיניות, ויש התאמה מלאה בין גודל סכומי הכסף הזורמים, באופן חוקי או לא, לכיסם של מעטים, לבין הסכום שאינם נכנסים, בצדק או לא, לכיסם של רבים. יש קו משותף ברור וחד משמעי בין מספר הוילות הצומחות בכל מיני מקומות בארץ (אתם שמים לב שאני הולך על גחלים?) לבין מספר האנשים חסרי הבית המאכלסים את ספסלי גינותינו הציבוריות. אין כל קשר ודמיון בין מה שאנחנו נדרשים לתת במסגרת חובותינו האזרחיות, שירות בטחוני, מיסים, תשלומים אילו ואחרים, לבין מה שאנחנו מקבלים במסגרת זכויותינו האזרחיות, בטחון, עלייה ברמת החיים, שלא לדבר על איכות. בקיצור, כל שנה דומה לקודמתה ולזו שתבוא אחריה ובכל זאת אנחנו חוגגים. את החלפת התאריך. אז גם אני חגגתי. מה, אני לא בעדר? במלאת אחד עשר ירחים, שלושים יממות ועשרים ושלוש שעות לאשתקד, באתי בשעריו של היכל הרוק הקרוי על שם בובה בלונדינית ושם חזיתי בשתי תופעות מעניינות בדמותם של שלושת (גילוי נאות) חברי אהובי, חברי ה- Flying baby המוכשרים מחממים את "רוקפור", שעליהם באמת כבר נאמר הכל ובצדק. במשך שלוש שעות בערך הייתי נתון וממוקד בדבר הטוב ביותר עלי אדמות, המצרך הנחשק והנצרך ביותר על ידי בכל מקום ובכל זמן, הסיבה שיותר מכל גורמת לי לשמחה גדולה (וגם לתנועות גופניות שרק אנתרופולוגים נועזים במיוחד היו יכולים לכנות בשם ריקוד) Rock & fuck'in Roll. שלוש שעות של באסים לביצים, אנרגיות לאברי הגוף השונים, דיסטורשנים ושאר נפלאות ה "Shred master", כל אילו התערבבו בבירה מהחבית, נכון שיותר פוזה להחזיק בקבוק ביד, אבל אין כמו מהחבית, ובמראן המצודד של מספר משמעותי של עלמות חן לבושות פחות או יותר, שאחת מהן, העניקה לי בהתנדבות נשיקה לכבוד השנה החדשה, מבלי שביקשתי. רק עמדתי בתור הנכון בזמן הנכון. והמוסיקה זורמת בגוף ודוחפת החוצה מהתודעה את הג'יפה של היומיום ואת העובדה שאיזור ה "בארבי" היה סגור לתנועה רק ארבע שעות קודם לכן בגלל חשד לפיגוע, את הצורך לקום מחר (היום) בבוקר לאותה מציאות, והשמחה מציפה אותי ונהיה לי שמח, וגם הדאגה והגעגועים לעומר שלי שמסתובב עכשיו בקסבה של חברון במשימה נעלה של שמירה על כור מחצבתינו נמסים קצת, ופתאום אני חוגג ובכוונה מלאה. לא יודע את מה, יודע למה. לא אכפת לי שרק התאריך מתחלף ושבדרך החוצה אצטרך לדלג מעל הומלסים בדרך למכונית. לא חוגג יום, לא חוגג שנה, לא את מה שהיה או מה שיהיה, סתם ככה Rocki'n in the free world. בבוקר אני מתעורר לאותה מציאות וגם הראש מבמבם לי, אבל אני חושב שתפסתי את הפרינציפ. בשביל לחגוג, צריך רוק נ'רול. לא שום סיבה אחרת. לא צריך להפרד בזעם משנה שחלפה ואיכזבה ולקבל את הבאה בתור כאילו חזינו בביאת המשיח שלא כדרך הטבע. צריך לצמצם רווחים בתוכינו. לא לצפות ליותר מידי ולא להתרסק מאכזבות. בקיצור, לשמור על הפרופורציות, או כפי שאמר מארק טווין: "היזהרו בקריאת ספרי בריאות, שלא תמותו משגיאת כתיב". שנה באמת באמת טובה.
כבר שעתיים בתוך השנה החדשה (?) 2004. למה סימן שאלה?, סתם, אין חכם כבעל ניסיון. ניתן להגדיר את המציאות בה אנו חיים בשלל הגדרות וכנויים, על דבר אחד צריכה להיות הסכמה גורפת, המציאות כאן לא משתנית כבר הרבה שנים ולא חשוב מאיזו עדה אנחנו או אילו ערכים חברתיים - פוליטיים מתנוססים על דגלינו. הדבר היחיד שמשתנה הוא התאריך. לא שזה משנה משהו למישהו, אבל זו ללא ספק סיבה למסיבה. כמעט בכל מקום אחר בעולם, הידוע לי לפחות, משתנים דברים משנה לשנה. לטוב או לרע. אצלנו יש קבעון של המציאות. אנשים ממשיכים להיוולד כי זו דרכו של עולם וילדים ממשיכים למות כי זה רצון מעצבי המדיניות, ויש התאמה מלאה בין גודל סכומי הכסף הזורמים, באופן חוקי או לא, לכיסם של מעטים, לבין הסכום שאינם נכנסים, בצדק או לא, לכיסם של רבים. יש קו משותף ברור וחד משמעי בין מספר הוילות הצומחות בכל מיני מקומות בארץ (אתם שמים לב שאני הולך על גחלים?) לבין מספר האנשים חסרי הבית המאכלסים את ספסלי גינותינו הציבוריות. אין כל קשר ודמיון בין מה שאנחנו נדרשים לתת במסגרת חובותינו האזרחיות, שירות בטחוני, מיסים, תשלומים אילו ואחרים, לבין מה שאנחנו מקבלים במסגרת זכויותינו האזרחיות, בטחון, עלייה ברמת החיים, שלא לדבר על איכות. בקיצור, כל שנה דומה לקודמתה ולזו שתבוא אחריה ובכל זאת אנחנו חוגגים. את החלפת התאריך. אז גם אני חגגתי. מה, אני לא בעדר? במלאת אחד עשר ירחים, שלושים יממות ועשרים ושלוש שעות לאשתקד, באתי בשעריו של היכל הרוק הקרוי על שם בובה בלונדינית ושם חזיתי בשתי תופעות מעניינות בדמותם של שלושת (גילוי נאות) חברי אהובי, חברי ה- Flying baby המוכשרים מחממים את "רוקפור", שעליהם באמת כבר נאמר הכל ובצדק. במשך שלוש שעות בערך הייתי נתון וממוקד בדבר הטוב ביותר עלי אדמות, המצרך הנחשק והנצרך ביותר על ידי בכל מקום ובכל זמן, הסיבה שיותר מכל גורמת לי לשמחה גדולה (וגם לתנועות גופניות שרק אנתרופולוגים נועזים במיוחד היו יכולים לכנות בשם ריקוד) Rock & fuck'in Roll. שלוש שעות של באסים לביצים, אנרגיות לאברי הגוף השונים, דיסטורשנים ושאר נפלאות ה "Shred master", כל אילו התערבבו בבירה מהחבית, נכון שיותר פוזה להחזיק בקבוק ביד, אבל אין כמו מהחבית, ובמראן המצודד של מספר משמעותי של עלמות חן לבושות פחות או יותר, שאחת מהן, העניקה לי בהתנדבות נשיקה לכבוד השנה החדשה, מבלי שביקשתי. רק עמדתי בתור הנכון בזמן הנכון. והמוסיקה זורמת בגוף ודוחפת החוצה מהתודעה את הג'יפה של היומיום ואת העובדה שאיזור ה "בארבי" היה סגור לתנועה רק ארבע שעות קודם לכן בגלל חשד לפיגוע, את הצורך לקום מחר (היום) בבוקר לאותה מציאות, והשמחה מציפה אותי ונהיה לי שמח, וגם הדאגה והגעגועים לעומר שלי שמסתובב עכשיו בקסבה של חברון במשימה נעלה של שמירה על כור מחצבתינו נמסים קצת, ופתאום אני חוגג ובכוונה מלאה. לא יודע את מה, יודע למה. לא אכפת לי שרק התאריך מתחלף ושבדרך החוצה אצטרך לדלג מעל הומלסים בדרך למכונית. לא חוגג יום, לא חוגג שנה, לא את מה שהיה או מה שיהיה, סתם ככה Rocki'n in the free world. בבוקר אני מתעורר לאותה מציאות וגם הראש מבמבם לי, אבל אני חושב שתפסתי את הפרינציפ. בשביל לחגוג, צריך רוק נ'רול. לא שום סיבה אחרת. לא צריך להפרד בזעם משנה שחלפה ואיכזבה ולקבל את הבאה בתור כאילו חזינו בביאת המשיח שלא כדרך הטבע. צריך לצמצם רווחים בתוכינו. לא לצפות ליותר מידי ולא להתרסק מאכזבות. בקיצור, לשמור על הפרופורציות, או כפי שאמר מארק טווין: "היזהרו בקריאת ספרי בריאות, שלא תמותו משגיאת כתיב". שנה באמת באמת טובה.