התחייבות לקבוצה
התחייבות לקבוצה היתה צריכה להיעשות ע"י פעילויות למען הקבוצה. נוער חב"ד שהולכים ומזמינים אנשים להניח תפילין, נתקלים בכך בכל מיני תגובות; זה קורה כשהם בקבוצה קטנה (2-3 נערים), יש אפשרות לשיחות להתפתח, והם מביאים את השיחות הביתה. מה שהם סופגים בפעילויות האלה (וזה הרבה עוינות, אבל הרבה יותר התעלמות) עובר אחר-כך עיבוד, בבית, בבית-הספר, בישיבה. זו רק דוגמא אחת. למורמונים יש פעילויות בכיוון אחר, אבל במטרה דומה - לאפשר לצעיר להיתקל בחברה הלא-מורמונית, ולעבד את היחסים שלו עם החברה הזאת. נדמה לי שגם לאמיש יש פעילויות כאלה, לפחות לחלק מהם. שלושת הקבוצות שהזכרתי (ויש עוד כאלה) מצליחות כבר הרבה זמן לא רק להחזיק את רוב הנוער בפנים אלא גם למשוך אליהן אנשים מבחוץ. לשלושתן יש גם הצלחה רבה במאפיין השני שהזכרתי - הן ידעו לגרום לנוער להאמין בצדקת דרכן מצד אחד, ובאסון הדרכים האחרות מצד שני. בלי זה הן לא יכולות להצליח. וזה הכישלון הגדול של התנועה הקיבוצית - האבות המייסדים דברו על "מרד הבן" ועל "הגשמה" אבל רצו שהילדים שלהם ימשיכו אותם בפלחה, ויצרו מערכת חינוך שהיתה ידועה כ"מכסחת הדשא הקיבוצית" = כולם יוצאים באותו גובה. היה אפשר להצטיין רק במקומות מסויימים, רובם מחוץ למערכת (כמו הצבא). האבות המייסדים דיברו על סוציאליזם, אבל בני-הקיבוץ מעולם לא ראו את ההיפך ממנו, ולכן לא ידעו למה הם אמורים להתנגד. הפגישות עם "החברה שבחוץ" היו מעטות וממוסדות מדי בשביל לעבור עיבוד אמיתי כלשהו. לא רק שלא נוצרה התייבות לקבוצה - האידיאולוגיה דברה על דבר אחד, והמערכת עשתה דבר אחר לגמרי. כשהאידיאולוגיה נפלה, נשארה המערכת, שהצידוק היחיד שלה לקיומה היה עברה. זה השבר הגדול של התנועה הקיבוצית - היא הפכה מתנועה אידיאולוגית לתנועה כלכלית, ומרגישה בחסרון הכוח המניע - האידיאולוגיה. קבוצות כמו אלה שציינתי למעלה ידעו להחזיר את הילדים בפנים, גם את אלה שלא ממש הבינו למה הם בפנים. התנועה הקיבוצית לא ידעה לעשות זאת.
התחייבות לקבוצה היתה צריכה להיעשות ע"י פעילויות למען הקבוצה. נוער חב"ד שהולכים ומזמינים אנשים להניח תפילין, נתקלים בכך בכל מיני תגובות; זה קורה כשהם בקבוצה קטנה (2-3 נערים), יש אפשרות לשיחות להתפתח, והם מביאים את השיחות הביתה. מה שהם סופגים בפעילויות האלה (וזה הרבה עוינות, אבל הרבה יותר התעלמות) עובר אחר-כך עיבוד, בבית, בבית-הספר, בישיבה. זו רק דוגמא אחת. למורמונים יש פעילויות בכיוון אחר, אבל במטרה דומה - לאפשר לצעיר להיתקל בחברה הלא-מורמונית, ולעבד את היחסים שלו עם החברה הזאת. נדמה לי שגם לאמיש יש פעילויות כאלה, לפחות לחלק מהם. שלושת הקבוצות שהזכרתי (ויש עוד כאלה) מצליחות כבר הרבה זמן לא רק להחזיק את רוב הנוער בפנים אלא גם למשוך אליהן אנשים מבחוץ. לשלושתן יש גם הצלחה רבה במאפיין השני שהזכרתי - הן ידעו לגרום לנוער להאמין בצדקת דרכן מצד אחד, ובאסון הדרכים האחרות מצד שני. בלי זה הן לא יכולות להצליח. וזה הכישלון הגדול של התנועה הקיבוצית - האבות המייסדים דברו על "מרד הבן" ועל "הגשמה" אבל רצו שהילדים שלהם ימשיכו אותם בפלחה, ויצרו מערכת חינוך שהיתה ידועה כ"מכסחת הדשא הקיבוצית" = כולם יוצאים באותו גובה. היה אפשר להצטיין רק במקומות מסויימים, רובם מחוץ למערכת (כמו הצבא). האבות המייסדים דיברו על סוציאליזם, אבל בני-הקיבוץ מעולם לא ראו את ההיפך ממנו, ולכן לא ידעו למה הם אמורים להתנגד. הפגישות עם "החברה שבחוץ" היו מעטות וממוסדות מדי בשביל לעבור עיבוד אמיתי כלשהו. לא רק שלא נוצרה התייבות לקבוצה - האידיאולוגיה דברה על דבר אחד, והמערכת עשתה דבר אחר לגמרי. כשהאידיאולוגיה נפלה, נשארה המערכת, שהצידוק היחיד שלה לקיומה היה עברה. זה השבר הגדול של התנועה הקיבוצית - היא הפכה מתנועה אידיאולוגית לתנועה כלכלית, ומרגישה בחסרון הכוח המניע - האידיאולוגיה. קבוצות כמו אלה שציינתי למעלה ידעו להחזיר את הילדים בפנים, גם את אלה שלא ממש הבינו למה הם בפנים. התנועה הקיבוצית לא ידעה לעשות זאת.