שנאת חינם

[אביב וסתיו]

שנאת חינם

יצחק המחנך ניגש אל האורח, לחץ את ידו והם החלו להתלחש, האורח נראה היה כאילו בא מן הגלות: כובע לבד שחור היה לראשו ומראהו כבן שמונים או שבעים, חולצה לבנה עם משבצות לגופו ומשקפיים עבותות הסתירו את עיניו כמעט כליל. "ילדים, תיכנסו מיד לכיתה" קרא לעברנו המחנך, לילדי כיתה ט' של חטיבת הביניים בכפר הנוער, הבטנו במפגש בין שני האנשים שמיד נכנסו ללשכת התיכון: "אני חושב שזה תורם מחו"ל שהגיע לכפר" לחש חברי יורם "ואני חושב שזה קשור לאשר זליג ומה שעשינו לו" חייכתי בהלצה "תגיד יובל" לחש לי יורם "לא הגזמנו קצת ביחס לאשר זליג?" "חה חה חה" התערב אלון הגבוה "קצת כאפות לא יזיקו לו, רק יישרו לו את עמוד השדרה" אשר זליג הגיע לכפר הנוער מקרית חיים ושתי מזוודות עתיקות ובלות בידיו, מראהו היה כאילו נלקח מיהדות פולניה: משקפיו היו בעלי מסגרת שחורה וזגוגיות עבותות, רזה היה כמו ציפלון וחולצתו משבצות פסים, מכנסיו חוזקו ב"שלייקס" צבעוניים, חיוור היה ובעל אף מעונקל, שיערו היה בלונד קלוש. את התמונה השלים בעת שפתח את פיו ומבטא אידישאי מובהק יצא מפיו. אנחנו שרובנו ילידי הארץ וחלקנו בני עליות שרצו למחוק את עברם כעולים מארצות הגלות,התחלנו לצחוק עליו ועל שונותו התרבותית, מבודד היה חברתית ולשונית ומעולם לא סיפר לנו פרטים על אודותיו. בעת שהיינו מארגנים פעילויות חברתיות היה אשר זליג נעלם לו,מתבודד בחדרו כעצוב ונדכא, אחר היה ישן בשעה מאוד מוקדמת. באחת המסיבות שאירגננו לשם גיבוש חברתי, הופיע לפתע אשר וישב בצד השולחן, מיד כל העיניים הופנו אליו והמבטים אמרו לעג: "יא ציפלון, לא יאה לך לשבת איתנו" אמרתי "מה יש לך לעשות בחדר לבד?" קראו כמה קולות "מה אכפת לכם, זו בעיה שלי, אני אוהב לישון מוקדם בערב" השיב אשר במבטאו "יא חתיכת מיקרוב סוציומט" זרק אלון הגבוה "ואתה בנדיט לא קטן" החזיר אשר "אויי ואיי הוא השפיל אותך" קרא אבנר הג'ינג'י "אני במקומך לא הייתי מוותר" "לא הייתי מוותר, לא הייתי מוותר" נשמעה מקהלה קצובה ואלון הגבוה שחס על כבוד עצמו, קרב לאשר זליג ונתן לו בעיטה בבטן, אשר התכווץ-התקפל מן הבעיטה, צרח ובכה ונעלם בחדרו. "תראה מה עשית" קרא אבנר הג'ינג'י "עכשיו הוא לא יבוא יותר לשמח אותנו" "זה אתה שחיממת את אלון" קראתי בזעם מעושה ויצאתי מיד בעקבות אשר. אשר ישב במיטתו דומע מבכי וכירסם קרקרים קרבתי אליו ברגל גסה ובקומה זקופה: "נו מה" קראתי בשחצנות "סך הכל צחק איתך" הוספתי אשר הביט בי ואמר: "זה לא צחוק, זה פשע, הוא פושע" "זה חברי הטוב אלון, אל תצחק עליו!!!" קראתי בחימה. מאז ועד ליום בריחתו של אשר, כחודש אחרי, נהגנו להציק לו בכל הזדמנות בכל תואנה ובלי סיבה. הן בכיתה, הן בכפר הנוער והן בדרך העירה. בכיו של אשר לא פסק והוא היה מליט את דמעותיו במטפחתו הרקומה. אנו לא חשנו צער או רגשות מצפון ובעת שהיה בוכה קראנו לו: "מה אתה משחק עם המצפון שלנו?" אשר נעלם ביום של הטיול להר המעיינות, לפני הטיול הכננו את תיקינו עם סנדוויצים עלינו אל הטיולית או הטלטולית. אשר ישב ליד הנהג ושתק, מקומינו היה בצד האחורי של האוטובוס הגונח. אט אט החלנו לזרוק על אשר זיתים וכן כמה מתנדבים מאיתנו קרבו אליו בלאט והנחיתו על צווארו מכות, בעת שהסתובב אלינו תומה ושואל, ישבנו כמו ילדים טובים. המורה להיסטוריה-נפתלי החירש שליווה את הקבוצה היה שקוע בספריו ולא הבחין במעשינו וכשכבר הבחין יכל אך ורק לנפנף בידיו באיום. ירדנו מן האוטובוס בראש ההר עטור החורש והצמחיה, חניון מיוחד היה שם, כשירד אשר, דאג מישהו לשים לו רגל במדרגה, הוא נפל מן האוטובוס אך לא נחבל. "זהו, נשבר לי מכם יא בנדיטים" הוא הרים אבן מן הקרקע וזרק אותה על אלון הגבוה, אלון נפגע בזרועו, דם זב ממנה. הוא פלט קללה עסיסית ומיד רץ לכיוונו של אשר במטרהלהגן על "כבודו" אשר ראה את העומד לקרות ונעלם מיד בסבך החורש. בתחילה צחקנו והתעלמנו, אך לאחר שהידיעה על היעלמותו של אשר עשתה לה כנפיים, נעשינו רציניים וכל מה שהטריד אותנו היה: "למה לעזאזל הוא משחק עם המצפון שלנו" יצחק המחנך בא לכיתה בשעת צהרים מוקדמת והודיע: "אשר זליג הגיע לביתו, הוא מבקש לעזוב את בית הספר" "ברוך שפטרנו" אמר אבנר הג'ינג'י "מה, אני מצטער, אני צריך להחזיר לו על האבן שזרק עליי, וחוצמזה, על מי יהיה אפשר להוציא את העצבים?" קרא אלון המחנך הביט בו בתיעוב ואמר: "עד כדי כך נערים, עד כדי כך?" הוא יצא מן הכיתה בטריקת דלת. הפגישה בין היהודי המבוגר ליצחק המחנך הסתיימה, הם יצאו מן החדר ולחצו ידיים, המבוגר פנה בצעד איטי אל מחוץ לכפר ויצחק ניגש אל הכיתה: "שבו" קרא "אני רוצה לדבר איתכם, שבו וסדרו את הכסאות בצורת ח'" בחוסר רצון דחפנו את השולחנות הצידה וסידרנו את הכסאות יצחק עמד הביט בנו, נאנח ואחר פתח: "זלמן הנגר היה בן ארבעים כשנשלח מעירו לודז' אל מחנה הריכוז, יחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים, הוא נשלח ימינה אל עבודת הפרך ואילו אשתו ושני ילדיו הקטנים נשלחו אל כבשן ההשמדה של תאי הגאזים. הוא עבר את השואה בתנאי עבודת פרך וגם בזכות היותו נגר, לבסוף על סף המוות שוחרר וזכה לחיות. אמנם היה בגיל הארבעים לחייו, אך מנטלית הוא הזקין בשנים רבות. הוא התחתן מחדש, אך רק לאחר עשר שנים נולד לו ילד אחד שאותו הוא שמר מכל משמר, הילד גדל בסביבה סגורה וכמעט ולא היו לו חברים להתרועע. שפתו הייתה בעיקר יידיש. אשתו של זלמן-הניה, נפטרה לפני כשנה וזלמן החליט לשלוח את בנו לפנימיה בכדי שיהיה עצמאי, בנו-אשר זליג, בנו היחיד. "אל ישמור" קראתי בלחש "ומה עשינו לו!!!" "ואתם, המשיך יצחק, אתם שנאתם אותו, את בנו היחיד של זלמן ניצול השואה,את היתום מאם שנאת חינם על לא כלום, רק בגלל שהיה חריג ושונה מרובכם, ככיתה בפנימיה האמונה על ערכי היהדות וכבוד האדם היה עליכם לקבל את השונה ולכבדו! להוכיח בגרות נפשית! להתעלות מעל לשיקולי כבוד מזוייף וכל השטויות הדביליות האלו" הוא דפק על השולחן נזעם ואחר הביט באלון הגבוה שפלט: "וכי יכולנו לדעת את זה?" "ומה הוא יספר לכם על דברים כל כך רגישים? אתם רק תלעגו לו על זה!" השיב יצחק והוסיף: "אני רוצה לומר שאני בוש ונכלם להיות מחנך הכיתה שלכם, כיתה שמייצגת טפשות, אטימות ואינפנטיליות. תחשבו –הילד זקוק עכשיו לטיפול נפשי, הוא הרוס מבחינה מנטלית מה חשובים כל הציונים היפים שתוציאו המתימטיקה או בספרות, חשוב המטען שאתם סוחבים כשתצאו מכאן, והמטען כרגע הוא מטען כבד של רוע וצרות עין! אינכם ראויים בעיניי ועל כן הגעתי להחלטה קשה מבחינתי: אני מפזר את הכיתה הזו לבתי ספר אחרים, אני לא אהיה המורה שלכם, אולי אעבור לכיתת הבנות" תלמידי הכתה דממו, חלק טמנו ראשם בחיקם, עדיין לא עיכלו את הבשורה ואת משמעות הדבר

 

[אביב וסתיו]

שנאת חינם ב'

אשר זליג גר בקרית חיים ואני גרתי בקרית מוצקין. העניין העיק עליי ולאחר פזור הכיתה וקליטתי במקיף הכללי, עשיתי את הצעד המתבקש מבחינתי, מבחינת הכבוד האישי ומבחינת המצפון שהעיק על שלוותי: היה זה כשבוע לאחר הפיזור, אחר צהריים אחד לקחתי את קו האוטובוס המקשר בין קרית מוצקין לקרית חיים ובידי חבילה צרורה היטב. ירדתי מן האוטובוס ופסעתי ברגל עד שהגעתי לבית מס' 4 ברח' הראשונים: "נגריה-טישלראי- רבינוביץ" בישר שלט העץ שהותקן על בית צנוע ושטוח גג מוקף גינה. דפקתי על הדלת ואותו יהודי בא בימים, פתח לי את הדלת, הוא היה לבוש חלוק עבודה ובהה בי, "חבר של אשר זליג" פתחתי הוא הביט בי כלא מאמין ואחר הכניס אותי פנימה אל חדרו של אשר, חדרו היה חדר פשוט, צבוע בצבע סגול, מלא בתמונות קטנות של נוף ותמונה אחת בולטת של דמות אשה-אמא שלו אשר בהה בי, פתחתי: "באתי להיות חבר שלך, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי לך ואני מתבייש בעצמי ובחברים שהיו לי שם" פתחתי הוא הביט בי ואמר: "אמנם קשה לי לסלוח, אבל אני אתעלה מעל עצמי" "הבאתי לך מתנה" קראתי הושטתי לו את החבילה, הוא פתח אותה ולעינו נגלו שני ספרים ביידיש משל "שלום עליכם" "זה היה של סבא שלי" אמרתי "מתנה גדולה" חייך אשר ואני הוספתי "א גרוייסע מתנה" צחקנו בקול מאז אותו היום נעשינו החברים הטובים ביותר

 

[אילה האחת]

כל הכבוד, הייתי מקריאה את הסיפור

בבתי ספר, עד כמה ילדים יכולים להיות אכזרים, אבל החינוך הוא במקום עליון. צריך לעשות כפי שעשה המחנך לעורר את הרגש הרדום. לצערנו יש מבוגרים שעד היום לא התבגרו ונוהגים כילדים שלא חונכו.

 

[אביב וסתיו]

הרגש מתפתח עם השנים

ילדים בהחלט יכולים להיות חסרי רגש כלפי מישהו שקצת שונה מהם.

 

[רותי ב.]

סליחה שלא הגבתי לך גם פה,

על הסיפור המקסים הזה.