שנאת השבת...

שנאת השבת...

אף פעם לא חשבתי שאשנא את השבת!!! בבוקר מוקדם הוא יצא ולא חזר יותר. בכל שבוע אני חווה את אותו הסיוט. איך הייתי רוצה שלא תהיה יותר שבת... איך אני יודעת שאין לי ברירה. איך למדנו פתאום ששום דבר לא תלוי בנו, חוץ מלהרים את עצמנו בכל פעם שאנחנו נופלים למטה. איך למדנו לראות את המזלות שנותרו לנו סביב, למרות האסון הנורא שקרה לנו. כמו: הילדים המקסימים שחיוכם עוזר לנו לקום בבוקר, הורים, חברים, עבודה ועוד כל מיני קטנים. שככל שנראה אותם יותר ככה יתנו יותר משמעות לחיינו! איך כל יום עובר ללא שינוי... ואנחנו צריכים להתרגל לנצח הזה, לנצח של לא לראות ... אני את האהוב שלי, החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. איך הגעגועים... הם אלה שפותחים בכל פעם את החור הגדול שנפער לנו בלב. איך... איך שנגזר עלינו להשאר פה ואנחנו חייבים ללמוד לחיות עם הכאב הזה, עם החור הזה בלב. איך שהייתי רוצה להיות בסרט אחר... או לקום מהסיוט הזה... איך אני יודעת שזה לא יקרה ובכל זאת חולמת שכן... איך שעוד שבת עברה... כי אף אחד לא שואל אותי... איך אני אוהבת אותך צופי שלי!!!
 
כל כך מבינה אותך ../images/Emo24.gif

לי גם היתה תקופה כזו שכבר כניסת השבת היתה מלווה בדמעות הקירות והשקט גרמו לי לזעוק למה נותרתי לבד ואז מצאתי את הצט , בשעות הקשות נכנסת קוראת מדברת וכך גם בשבת בבוקר קבוצה נחמדה מתכנסת בחדר 50 בצט הרגיל של התפוז אז אני מזמינה אותך לבוא לשם , מבטיחה לך חיבוק עוטף ואם זה יעזור לך , מבטיחה ללחוש לך שאני אוהבת את כולם ואשמח לשוחח עמך ברגעים הללו לנגב את הדמעות עד שייצא שם חיוך
 

smadile

New member
תגובה לתחושותייך

אני משוטטת לי קצת כאן בטעות, אבל גם אני שייכת לכאן, גם בעלי עזב לפגישת עסקים, ואני פגשתי אותו מחוסר הכרה בבי"ח בעיר אחרת. הוא שכב שם מס' שבועות ואחר כך עזב לו למקום אחר. אני נשארתי עם שתי בנות באמצע החיים, ואבי נפטר מס' חודשים אחריו. אני כל כך מבינה אותך, בתחילה זה היה קל יותר, ומתחיל להיות לנו יותר מסובך. עברה כבר שנה וחצי ובשישי אמא ואני והבנות לבד וקשה. אני מדברת עליו המון ואולי אני צריכה להפסיק כי זה מעייף אחרים. צריך להתחיל לצאת מהבית לפגוש אנשים חדשים. מצאתי לי מסגרת חדשה ועיניין חדש, וחיפוש חדש אחר רעיון תעסוקה חדש. קצת מקל העיניין, וכאמור פוגשים אנשים חדשים, וקורים דברים עם אנשים במצב דומה או אחר מעט. ואולי שם מתחילה דינמיקה חדשה של חיים אחרים. תנסי אולי כך לצאת מזה ולא לשקוע, כי לשקוע זה הפתרון הקל ביותר. אני מעיפה שוב מבט לשורותייך הכתובות, אבל כמו שאומר הפתגם הנורא: הזמן יש בו משהו מן המרפא. הוא לא משכיח הוא מחליק פינות ומאפשר לא להתקע אם בוחרים...
 
מכירה את הבדיחה

איש אחד ממוצא כלשהוא מפרפר במים הסוערים בא המציל ואומר לו תן לי יד והאיש ממשיך להאבק במים אז המציל השני קורא אליו קח את ידי הנה היא לפניך ושולף אותו מהמים הסוערים לעיתים אנו זקוקים ליד המושטת כי לא נותר לנו כח להושיט יד
 
למעלה