שמץ אשמה ומטען גדול
שלום יש אבן על ליבי שמעיקה עליי כבר די הרבה זמן, והיא הגיחה אחרי פגיעה עמוקה שספגתי מאיש מסויים שפגשתי (לא אישית) בפורום כתיבה כלשהו. בימים הראשונים שלי באותו פורום יצא לי להתרשם מאופן כתיבתו ובינתו הניכרת של אותו האיש, וראיתי בהתכתבויות בינינו בפרט מעמד נשגב ומרגש שמאוד התגאיתי בו. כמעט מיד רציתי להכיר את האיש ברמה האישית ויותר מכך - רציתי שהוא ירצה להכיר אותי. דבר אחד היה ברור לי לחלוטין, אז ועכשיו - לאיש יש עקרונות ברזל שלעולם לא יחרוג מהם משום סיבה שהיא, הוא מאוד שנון, מדוייק, חריף וכנה. הוא גם טוען (מתוך ציטוט של הפרופיל שלו) שצניעות זו התכונה הטובה ביותר שלו, ושהוא מאוד גאה בכך. הוא תמיד אומר לאנשים בדיוק, אבל בדיוק את מה שהוא חושב עליהם ועל מעשה ידיהם ויותר מזה - הוא בטוח שמה שהוא חושב עליהם זו האמת העירומה שלהם, ללא כחל וסרק (זה גם מה שהוא אמר לי - בין השאר - במסר פרטי אחרי ש"זכיתי" לקבל ממנו בפרוטרוט תיאור מצמרר, חדיר-עור ומכאיב. ואני עדיין סבורה שהוא צדק בכל.) יום אחד הוא גילה שאני הסתכלתי באיבר המין של איזה בחור (הוא פירסם את תמונתו לציבור הרחב) וכדי להרע לי (או שלא, כבר אינני בטוחה) הוא פירסם את הקישור עם התמונה וציין שאני הסתכלתי ב"דבר הזה". במילים האלה בערך הוא אמר: "לא תאמינו באילו דברים היא מסתכלת... לא עלינו" ובסוף הודעת ההשמצה הפומבית הוא כינה אותי "פיקציה" (שזה אומר שאני בדיה, לא קיימת, לא-כלום). אחרי שקיבלתי ממנו את אותו מסר פרטי חדיר-עור שציינתי מקודם, התקוממתי. כאבתי, זעמתי, השתוללתי, התקוממתי. כתבתי לו חזרה מסר חריף ביותר והוא בתמורה ענה לי שאני גורמת לו עונג עצום, שכן אני מחדדת אצלו את ההכרה לגבי סוגים שונים של אנשים. כנראה שלאיש הזה יש משמעות מיוחדת עבורי, מכיוון שאני חושבת על הדברים שהוא אמר לי כל הזמן. אבל הדברים שלו והזמן הזה - מכאיבים לי מאוד ולא נותנים לי מנוח. הבעיה האמיתית היא שאני חושבת שכל מה שהוא אמר לי - נכון כי האיש מאוד אינטלגנט ונבון וחזק, יש לו אישה מרצה וילדים מוצלחים והרבה חברים שאוהבים, מוקירים ומעריכים אותו, והוא מוכשר גדול שהצליח להתפרסם. אני רואה בו סוג של אליל. איך אני יכולה לשנות את אופן החשיבה שלי? איך אני מפסיקה להתייסר? האם אני צריכה להמשיך להפנים את הדברים שהוא אמר לי?
שלום יש אבן על ליבי שמעיקה עליי כבר די הרבה זמן, והיא הגיחה אחרי פגיעה עמוקה שספגתי מאיש מסויים שפגשתי (לא אישית) בפורום כתיבה כלשהו. בימים הראשונים שלי באותו פורום יצא לי להתרשם מאופן כתיבתו ובינתו הניכרת של אותו האיש, וראיתי בהתכתבויות בינינו בפרט מעמד נשגב ומרגש שמאוד התגאיתי בו. כמעט מיד רציתי להכיר את האיש ברמה האישית ויותר מכך - רציתי שהוא ירצה להכיר אותי. דבר אחד היה ברור לי לחלוטין, אז ועכשיו - לאיש יש עקרונות ברזל שלעולם לא יחרוג מהם משום סיבה שהיא, הוא מאוד שנון, מדוייק, חריף וכנה. הוא גם טוען (מתוך ציטוט של הפרופיל שלו) שצניעות זו התכונה הטובה ביותר שלו, ושהוא מאוד גאה בכך. הוא תמיד אומר לאנשים בדיוק, אבל בדיוק את מה שהוא חושב עליהם ועל מעשה ידיהם ויותר מזה - הוא בטוח שמה שהוא חושב עליהם זו האמת העירומה שלהם, ללא כחל וסרק (זה גם מה שהוא אמר לי - בין השאר - במסר פרטי אחרי ש"זכיתי" לקבל ממנו בפרוטרוט תיאור מצמרר, חדיר-עור ומכאיב. ואני עדיין סבורה שהוא צדק בכל.) יום אחד הוא גילה שאני הסתכלתי באיבר המין של איזה בחור (הוא פירסם את תמונתו לציבור הרחב) וכדי להרע לי (או שלא, כבר אינני בטוחה) הוא פירסם את הקישור עם התמונה וציין שאני הסתכלתי ב"דבר הזה". במילים האלה בערך הוא אמר: "לא תאמינו באילו דברים היא מסתכלת... לא עלינו" ובסוף הודעת ההשמצה הפומבית הוא כינה אותי "פיקציה" (שזה אומר שאני בדיה, לא קיימת, לא-כלום). אחרי שקיבלתי ממנו את אותו מסר פרטי חדיר-עור שציינתי מקודם, התקוממתי. כאבתי, זעמתי, השתוללתי, התקוממתי. כתבתי לו חזרה מסר חריף ביותר והוא בתמורה ענה לי שאני גורמת לו עונג עצום, שכן אני מחדדת אצלו את ההכרה לגבי סוגים שונים של אנשים. כנראה שלאיש הזה יש משמעות מיוחדת עבורי, מכיוון שאני חושבת על הדברים שהוא אמר לי כל הזמן. אבל הדברים שלו והזמן הזה - מכאיבים לי מאוד ולא נותנים לי מנוח. הבעיה האמיתית היא שאני חושבת שכל מה שהוא אמר לי - נכון כי האיש מאוד אינטלגנט ונבון וחזק, יש לו אישה מרצה וילדים מוצלחים והרבה חברים שאוהבים, מוקירים ומעריכים אותו, והוא מוכשר גדול שהצליח להתפרסם. אני רואה בו סוג של אליל. איך אני יכולה לשנות את אופן החשיבה שלי? איך אני מפסיקה להתייסר? האם אני צריכה להמשיך להפנים את הדברים שהוא אמר לי?