שמני חיינו... (שאלה!)

[צהובון 1 ויחיד]

שמני חיינו... (שאלה!)

ובבקשה אל תצלבו אותי, אין לי מטרה להעליב- אבל... מקריאה חפיפה של כמה הודעות הבנתי שישנן נשים בפורום זה שלא מרוצות מהמראה שלהן. נו, אז למה אין לכן כוח רצון לעשות דיאטה? אני חושב שזה יפה שיש פורום שתומך בנשים שמנות וזה בסדר להיות שמן, לא אמרתי שלא, אבל למה יש נשים שמציגות עצמן כ"שמנות ולא מרוצות" אבל לא עושות שום דבר בנידון? אז יופי שאתן מקבלות תמיכה, זה חשוב, ויופי לנשים שמרוצות מהצורה שלהן (או במילים אחרות- לא אכפת להן שהן שמנות) אבל נשים שמקטרות- אז למה לא להוריד במשקל? זה לא בשמיים, ועם תוכנית נכונה תצליחו. בטח יש פורום ב"תפוז" שעוסק בדיאטות ותזונה נכונה. חבל לבזבז את החיים בקיטורים. במיוחד בדברים שכן אפשר לשנות. משקל משתנה. עודף משקל זה לא מחלה חשוכת מרפא. איפה המוטיבציה? והערה לשמנות היפות שמרוצות מעצמן: כל הכבוד לכן שאתן שמות פס, אני בטוח שאתן יודעות שמרבית החברה לא אוהבת שמנים, (ואין על מה להתווכח- זה הוכח. בחיים פרטים, בשכירת עובדים וכו´) אבל אם לא אכפת לכן- ואתן מרוצות-זה הכי חשוב. אבל...! בכל זאת, לא הייתן רוצות לרדת במשקל? כשמגיעים לגיל מבוגר, עודף משקל יוצר בעיות. לא הייתן רוצות להיות רזות ויפות? השווה לזלול ולהיראות עגולים ושמנים? שהרי אנחנו לא אוהבים שרירים?!

 

[tamar_bi]

רואים שאתה רזה....

אני אחת השמנות הלא מרוצות. אני בת 43. התחלתי בדיאטות כשהיתי בת 12 ושקלתי (על גובה 165) 60 ק"ג. בהתחלה שמרתי על דיאטות שפויות (שומרי משקל למשל) וכשלא הגעתי לתוצאה שאליה שאפתי (רציתי לשקול 50 ק"ג) התחלתי להרעיב את עצמי. כנראה שבמהלך השנים דפקתי לעצמי כהוגן את חילוף החומרים. הריונות ולידות רק החמירו את הבעיה. פיתחתי סכרת הריונית שהפכה לסכרת מבוגרים, והגיזרה הסבירה (אני כבר לא מדברת על גזרה נאה), למרות מאמצי, הולכת ומתרחקת ממני. זה כבר לא עניין של "אם אסתום את הפה, אני ארזה". כי בגלל הסכרת יש נפילות סוכר, וקשה מאוד לשמור על איזון. אז למה שלפחות לא אוריד מעצמי קצת את השנאה העצמית? לא עדיף? בלי שחצנות, אני אדם שמאוד מצליח בחיים. כל דבר שאני מחליטה לעשות, מצליח לי. תאמין לי, אם זה היה רק עניין של כוח רצון, כבר הייתי דקיקה להפליא.

 

[1אישה יפה1]

לך צהובון...

מה שהכי הפריע לי בהודעה שלך היה המשפט הזה: : מה אתן לא רוצות להיות רזות ויפות?" ועכשיו לי יש שאלה אלייך, מה כל רזה היא יפה? רזה אומר שזה יפה? אני יכולה להראות לך המון רזים ורזות שנראים כמו שצרות שלי אז... ומה זה אומר ששמן לא יכול להיות יפה? בוא אני אענה לך, אני יפה וכם אני מודיעה בפה מלא, אני יפה! וכן אני גם לא רזה אז.. ועוד משהו שקטנטן סתם שתדע, כשאתה מדבר על דיאטה, אתה חושב שזה דבר קל? אז זה לא זה לא לקום ולעשות זה משהו קשה, זה מצב שהראש צריך לעבוד זה משהו יותר קשה ממה שאתה חושב, אולי אתה לא מבין זאת, כי לא היית במקום שלנו, אז אתה לא מבין את זה. קל להגיד קל לתת עצות, אבל עם הדעות הקדומות קשה לחיות. מממממ תגיד כל מי שלא אוהב שמנים פתאום נהייה רופא, דואג לבריאות? כל אחת ואחד יידאג לבריאות שלו.! יש כאלו שאוהבים לזלול וטוב להם עם זה ואף אחד לא ישפיע עלייהם אז צריך לצאת מזה שהאידיאל הוא רזה, וזה שבמקומות עבודה לא מקבלים שמנים זה בגלל דעות קדומות אז מה אנחנו צריכים לעשות מה שהח´ברה מכתיבה, הח´ברה מכתיבה גם דברים אחרים וזה שהמון מסכימים איתם לא עושה את הדבר נכון. כי זה לא. זאת דעתי, ואני מכבדת את דעתך. העולם היה משעמם אם כולנו היינו דומים.

אישה יפה.

 

[צהובון 1 ויחיד]

משקל

לא צריך להיות רופא בשביל לדעת שעודף משקל מזיק לבריאות. וגם אני פעם עשיתי דיאטה (למרות שלא הייתי *ממש* שמן),כך שאני יודע במה מדובר ובמה זה כרוך. וזה בהחלט אפשרי! חייה ותן לחיות- אבל מה לעשות שבחברה המודרנית לא אוהבים שמנים- לא כולם אבל הרוב! אז אחד יכול להגיד :fuck the society ולשים פס ולהתחבר עם אנשים שלא אכפת להם מהמשקל, הגזע, המין- ולעשות מה שטוב לו. אז סבבה. אבל עדיין הוא לא יכול להתעלם מהסטיגמות. ואני חושב שלרוב האנשים זה מפריע. אז אם מדובר במשהו שניתן לשנות, כמו משקל, אז למה לא? ולא אמרתי שכל הרזים יפים וכל השמנים מגעילים. מה שכן- החברה מכבדת את הרזים יותר. כן, זה לא בסדר ולא צודק. אבל אי אפשר להתעלם מזה, ובמקרה המשקל ע"פ רוב האנשים יכולים לנסות להתאמץ ולרזות. יש אנשים שפשוט מוותרים בקלות. וזה חבל. אוכל זה לא הכל בחיים. וכשזה מגיע למצב שהמשקל מפריע בתחומים מסויימים בחיים- זה כבר אומר משהו.

 

[יפעת*]

אז ככה

לא נכון= שמנים הם לאו דווקא אנשים לא בריאים, יש אנשים בריאים בכל משקל ואנשים לא בריאים בכל משקל!!! החברה המודרנית לא אוהבת שמנים- היו שנים שהחברה המודרנית לא אהבה מכנסיים מתרחבות או כן אהבה כתפיות בחולצות וזה שונה היום. הכל ניתן לשינוי. אני לא מרגישה שלא מכבדים ולא אוהבים אותי או שמנים אחרים שאני מכירה ואני לא אומרת שאף פעם לא נתקלתי בבעיה בגלל שאני שמנה, אלא באופן כללי. להתאמץ ולרזות- מחלת המאה- דאיטות, הן הן שגורמות להשמנה, רוב האנשים השמנים שאני מכירה התחילו דיאטות בגלל עודף של כמה קילוגרמים, וחזרו בקפיצה ואף עברו את המשקל שהתחילו ממנו. ולא- אין כאן עניין של כוח רצון. חלק גדול מזה הוא עניין פיזי וחברתי ואם אתה באמת מתעניין, קרא ספרים שמדברים על השמנה כבעיה חברתית ופמניסטית.

 

[Boojie]

נו, באמת.

כל פעם אני שומעת את אותו קשקוש. "זה לא שמפריע לי שנשים שמנות, לא, חלילה, זה רק שעודף משקל מזיק לבריאות". כן, כן. שמעתי את זה מאנשים שמעשנים, ששותים ליטרים של קפה, שהפעילות הגופנית היחידה שהם עושים זה ללכת מהדלת עד האוטו, שאוכלים ג´אנק ושותים רק קולה, שממלאים את עצמם במזונות מזוקקים, צבעי מאכל וחומרים משמרים, שחיים באיזורים עתירי זיהום אוויר, ששותים מים מזוהמים, שאוכלים אוכל עם טונות של ריסוס, הורמונים ואנטיביוטיקה, שחיים בתנאי סטרס מתמידים, שמשתזפים מתחת לשמש המסרטנת שלנו... תעשה לי טובה. כולנו חיים בסיכונים בריאותיים כלשהם, וכמעט תמיד בסיכונים הבריאותיים האלה יש מידה מסוימת של בחירה. וכשמדובר ברוב הסיכונים הבריאותיים, החברה בדרך כלל מכבדת את בחירתו של אותו פרט לשתות קפה, לעשן, לאכול זבל ולא להזיז אצבע, או כל בחירה אחרת. אבל כשזה מגיע ללהיות שמנה, פתאום מי שבוחרת בקבוצת הסיכון הספציפית הזו הופכת להיות מין יצור חלוש ועלוב בלי כוח רצון ובלי נכונות לשמור על עצמו. ואחזור על דברי: נו, באמת. על מי אתה חושב שאתה עובד? ולגבי כוח רצון, לוותר בקלות וכן הלאה: אתה יודע מה? לי אין כוח רצון. אין לי כוח רצון יום אחרי יום למשך כל ימי חיי לוותר על אוכל שאני אוהבת. אין לי כוח רצון להיות רעבה יום אחרי יום למשך המון זמן (וזה מה שירידה במשקל עושה לי, אפילו ההדרגתית ביותר). אין לי כוח רצון להעניש את עצמי ככה. לא, לא בא לי להתאמץ ולרזות. ומה שאתה אומר זה בולשיט, כי זה לא להתאמץ ולרזות, זה להמשיך אחר כך ולשמור על תזונה מוגבלת למשך כל ימי חייך. והעובדה היא, שמעל לשמונים אחוז מהאנשים שיורדים במשקל בדיאטות (גם המאוזנות שבהן, כמו שומרי משקל) עולים בחזרה אחר כך. יש כל מיני דברים שמפריעים בחיים במידה זו או אחרת. עם חלק גדול מהם, אנחנו מוכנים לחיות. אצל רובנו, שומן זה אחד הדברים האלה, ובטח לא מצדיק סיגוף עצמי למשך כל ימי חיינו. ופייר? לדעתי, מי שמפריע לה השומן בחייה, רוב הסיכויים שזה לא השומן מה שמפריע לה, ושאם היא תרד במשקל הדימוי העצמי שלה לא ישתפר בין לילה. רוב השמנות שאני מכירה, כשהן מרזות, עדיין רואות את שלושת המילימטר העודפים בירכיים, ושלושת המילימטרים האלה מספיקים כדי לחרב להן את הדימוי העצמי. למה? כי זה לא השומן. זה לא השומן, זה לא האף הגדול מדי, זה לא השדיים הקטנים מדי, זה לא הנמשים, זה לא השיער המתולתל מדי, זה לא הברכיים העקומות וזה לא השיניים הבולטות. שום דבר מכל אלה הוא לא באמת סיבה להערכה עצמית נמוכה, אלא רק קולב לתלות עליו את חוסר ההערכה העצמית של אותו אדם. אני לא מכירה אפילו אדם אחד שיש לו גוף מושלם, ובכל זאת, יש אנשים שמרגישים טוב מאד עם חוסר השלמות שלהם, ויש אנשים שמרגישים רע מאד עם חוסר השלמות שלהם. זה לא הגוף שיוצר את ההבדל, זה המוח.