באמת?
גם ברמב"ם מצאנו שפוסק הלכות אלו על כל הגויים באשר הם. כדוגמא נביא את פסיקתו בעניין איסור הצלת נכרים. בהלכות עבודה זרה ניתן לחשוב שהרמב"ם מפנה את האיסור כלפי עובדי עבודה זרה בלבד:
אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו. (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה א)
אך הרמב"ם בהלכות רוצח מבהיר שדין זה נלמד מ"לא תעמוד על דם רעך" ולא רק מ"לא תחנם" ולכן הוא חל על כל גוי:
אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך , ואין זה רעך. (הלכות רוצח ושמירת הנפש ד, יא)
גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת.
אם נוסיף לכך את העובדה כי הרמב"ם תיקן מספר פעמים את הנוסח בעצמו, נמצא שבמקומות רבים, הנוסח הקיים בפנינו אינו משקף את הנוסח הסופי שיצא מתחת ידי הרמב"ם. ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר
בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם).
ומילתא דפשיטא שכל הגוים שווים בזה [בהשבת אבדה] בין עע"ז בין שאינם עובדים, דהא לאו אחיך נינהו, ורבינו שכתב עע"ז לאו דוקא. ואיפשר דמשום דבארץ אדום היו המינים מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו וחכמי ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים חללו אלא בגוים שבזמן חכמי התלמוד שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו עע"ז אבל גוים שבזה"ז שמודים בבורא עולם אינם בכלל עע"ז לענין דין זה וכיוצא בו. (בית-יוסף, חושן-משפט רסו, א).