עדיין דוסית
New member
שמחות (?) במנות...
מנת הפתיחה: "יווו. כמה זמן לא ראיתי אותך!!! את נראית נהדר, כמו תמיד. מה שלומך? איך הגעת? נהדר. בפעם הבאה... בחתונה שלך!" הפסקה בין המנות, שיהיה מקום לעכל: "היי! מליון זמן שלא התראינו!!! איך בעבודה? ובלימודים? וואו. איך אני מקנאת בך! נו, יש הצעות? טוב, נו. גם זה יגיע. הכל משמים. שנזכה לשמוח בחתונה שלך. בקרוב מאד. במהרה בימינו". המנה העיקרית: "תגידי? את יוצאת גם עם ליטאים? וחסיד בעלזא? מה, לא? וסלונים? ותגידי, אם יש לו 2 ילדים זה בסדר? טוב, את לא אוהבת לדבר על זה. פסדר. איך בעבודה? ובלימודים? הבוס נוח? ואיך עם ההורים? ותגידי, שמעת משהו על הגרוש? מה, לא מעניין אותך? וואי, את ממש מיוחדת, אגב, הפאה היא קאסטם אמיתית? נו, ידעתי. היא מהממת. אז מה, לא להציע לך ליטאי? חבל, הוא בחור מהמם, ממש זהב. יש לו לב ענק, והוא עובד בעבודה טובה. גם אמא שלו נהדרת. חסרונות? נו, לכולם יש. בטח גם לו יש. לא משהו רציני. הוא רק בא מבית... וגילו לו לא מזמן... והוא לא נראה משהו, אבל העיקר הפנימיות, נכון? מה, את ממהרת? טוב, נו. אל תשכחי לשלוח לי הזמנה לחתונה שלך, ותוך חודש מהיום, כן?" לקינוח: "בעוד חצי שנה חתונה של מוטי ורחלי. נתראה, כן? בהצלחה בעבודה". והדובדבן, שרק הורס את הקצפת "אבל אז תבואי עם בעלך. ברור?" משפחה נהדרת שלי, אני אוהבת אתכם מאד. נחמד לפגוש אתכם בשמחות, ולרקוד הורה יד ביד, וגם להתווכח אם השניצל היה עדיף על העוף ממולא, או שחבל שבכלל התבשרנו - כי הקפה כבר יותר שווה, ונעים לשמוע מחמאות על הפאה, והאיפור, אבל החיוכים האלה, המשפטים המטופשים והלא אמיתיים, הכאילו וואו-איזה-יופי-לראות-אותך-איך-בעבודה, השאלות שסובבות תמיד סביב מה שאני כבר לא סובלת לשמוע, והידיעה שכל אחת מכן מגיעה עם תינוק, או תינוק וילד, או ילדה בשמלה מהממת שרבה עם אחיה היותר גדול... כל אלו הורסים את כל החגיגה. והשמחות שלכם? השמחות שלכם ממש לא משמחות אותי. אני שונאת ללכת אליהם ומתחמקת מכל אפשרות. אני מאד לא רוצה שיקרה לכם משהו רע במשפחה, אבל אם יקרה, אני מבטיחה ללכת בפחות עצב, ולשם שינוי - זה יהיה המקום היחיד שיגידו לי "בפעם הבאה אצלך, כן?"
מנת הפתיחה: "יווו. כמה זמן לא ראיתי אותך!!! את נראית נהדר, כמו תמיד. מה שלומך? איך הגעת? נהדר. בפעם הבאה... בחתונה שלך!" הפסקה בין המנות, שיהיה מקום לעכל: "היי! מליון זמן שלא התראינו!!! איך בעבודה? ובלימודים? וואו. איך אני מקנאת בך! נו, יש הצעות? טוב, נו. גם זה יגיע. הכל משמים. שנזכה לשמוח בחתונה שלך. בקרוב מאד. במהרה בימינו". המנה העיקרית: "תגידי? את יוצאת גם עם ליטאים? וחסיד בעלזא? מה, לא? וסלונים? ותגידי, אם יש לו 2 ילדים זה בסדר? טוב, את לא אוהבת לדבר על זה. פסדר. איך בעבודה? ובלימודים? הבוס נוח? ואיך עם ההורים? ותגידי, שמעת משהו על הגרוש? מה, לא מעניין אותך? וואי, את ממש מיוחדת, אגב, הפאה היא קאסטם אמיתית? נו, ידעתי. היא מהממת. אז מה, לא להציע לך ליטאי? חבל, הוא בחור מהמם, ממש זהב. יש לו לב ענק, והוא עובד בעבודה טובה. גם אמא שלו נהדרת. חסרונות? נו, לכולם יש. בטח גם לו יש. לא משהו רציני. הוא רק בא מבית... וגילו לו לא מזמן... והוא לא נראה משהו, אבל העיקר הפנימיות, נכון? מה, את ממהרת? טוב, נו. אל תשכחי לשלוח לי הזמנה לחתונה שלך, ותוך חודש מהיום, כן?" לקינוח: "בעוד חצי שנה חתונה של מוטי ורחלי. נתראה, כן? בהצלחה בעבודה". והדובדבן, שרק הורס את הקצפת "אבל אז תבואי עם בעלך. ברור?" משפחה נהדרת שלי, אני אוהבת אתכם מאד. נחמד לפגוש אתכם בשמחות, ולרקוד הורה יד ביד, וגם להתווכח אם השניצל היה עדיף על העוף ממולא, או שחבל שבכלל התבשרנו - כי הקפה כבר יותר שווה, ונעים לשמוע מחמאות על הפאה, והאיפור, אבל החיוכים האלה, המשפטים המטופשים והלא אמיתיים, הכאילו וואו-איזה-יופי-לראות-אותך-איך-בעבודה, השאלות שסובבות תמיד סביב מה שאני כבר לא סובלת לשמוע, והידיעה שכל אחת מכן מגיעה עם תינוק, או תינוק וילד, או ילדה בשמלה מהממת שרבה עם אחיה היותר גדול... כל אלו הורסים את כל החגיגה. והשמחות שלכם? השמחות שלכם ממש לא משמחות אותי. אני שונאת ללכת אליהם ומתחמקת מכל אפשרות. אני מאד לא רוצה שיקרה לכם משהו רע במשפחה, אבל אם יקרה, אני מבטיחה ללכת בפחות עצב, ולשם שינוי - זה יהיה המקום היחיד שיגידו לי "בפעם הבאה אצלך, כן?"
!!!! 
