שמחות (?) במנות...

שמחות (?) במנות...

מנת הפתיחה: "יווו. כמה זמן לא ראיתי אותך!!! את נראית נהדר, כמו תמיד. מה שלומך? איך הגעת? נהדר. בפעם הבאה... בחתונה שלך!" הפסקה בין המנות, שיהיה מקום לעכל: "היי! מליון זמן שלא התראינו!!! איך בעבודה? ובלימודים? וואו. איך אני מקנאת בך! נו, יש הצעות? טוב, נו. גם זה יגיע. הכל משמים. שנזכה לשמוח בחתונה שלך. בקרוב מאד. במהרה בימינו". המנה העיקרית: "תגידי? את יוצאת גם עם ליטאים? וחסיד בעלזא? מה, לא? וסלונים? ותגידי, אם יש לו 2 ילדים זה בסדר? טוב, את לא אוהבת לדבר על זה. פסדר. איך בעבודה? ובלימודים? הבוס נוח? ואיך עם ההורים? ותגידי, שמעת משהו על הגרוש? מה, לא מעניין אותך? וואי, את ממש מיוחדת, אגב, הפאה היא קאסטם אמיתית? נו, ידעתי. היא מהממת. אז מה, לא להציע לך ליטאי? חבל, הוא בחור מהמם, ממש זהב. יש לו לב ענק, והוא עובד בעבודה טובה. גם אמא שלו נהדרת. חסרונות? נו, לכולם יש. בטח גם לו יש. לא משהו רציני. הוא רק בא מבית... וגילו לו לא מזמן... והוא לא נראה משהו, אבל העיקר הפנימיות, נכון? מה, את ממהרת? טוב, נו. אל תשכחי לשלוח לי הזמנה לחתונה שלך, ותוך חודש מהיום, כן?" לקינוח: "בעוד חצי שנה חתונה של מוטי ורחלי. נתראה, כן? בהצלחה בעבודה". והדובדבן, שרק הורס את הקצפת "אבל אז תבואי עם בעלך. ברור?" משפחה נהדרת שלי, אני אוהבת אתכם מאד. נחמד לפגוש אתכם בשמחות, ולרקוד הורה יד ביד, וגם להתווכח אם השניצל היה עדיף על העוף ממולא, או שחבל שבכלל התבשרנו - כי הקפה כבר יותר שווה, ונעים לשמוע מחמאות על הפאה, והאיפור, אבל החיוכים האלה, המשפטים המטופשים והלא אמיתיים, הכאילו וואו-איזה-יופי-לראות-אותך-איך-בעבודה, השאלות שסובבות תמיד סביב מה שאני כבר לא סובלת לשמוע, והידיעה שכל אחת מכן מגיעה עם תינוק, או תינוק וילד, או ילדה בשמלה מהממת שרבה עם אחיה היותר גדול... כל אלו הורסים את כל החגיגה. והשמחות שלכם? השמחות שלכם ממש לא משמחות אותי. אני שונאת ללכת אליהם ומתחמקת מכל אפשרות. אני מאד לא רוצה שיקרה לכם משהו רע במשפחה, אבל אם יקרה, אני מבטיחה ללכת בפחות עצב, ולשם שינוי - זה יהיה המקום היחיד שיגידו לי "בפעם הבאה אצלך, כן?"
 
מה??../images/Emo12.gif עדיין לא הפסקת ללכת לחתונות??../images/Emo2.gif

לי נמאאאאאאאאאאאס לנסוע לחתונות! כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל שנה, הכל בחתונה של יום אחד!! מאכלים, תזמורות, בגדים של אירוע, ריקודים, חברים, אולמות, נסיעות לרחובות פקוקים הכל בסיפור אחד! לא הלכתי לחתונות כבר קרוב ל3 שנים!! כל הזמנה שאני מקבל משליך לפח! וממציא לכל חתן וחתן תירוץ שלא יכולתי לבוא, מישהו יכול להזכיר לי מה זה ->חתונה<-? לחתונה שלי אני מתלבט לנסוע.. ולך לא נמאס לנסוע לחתונות?? איך אפשר לנסוע לחתונות כבר יותר מ7 שנים?? אולי תהי מנהלת האולמות ותגמרי סיפור? לחברים\ות צעירים\ות משתתפים\ות בפורום הזה, כל עוד חיים לפניכם\ן, כשתגיעו לגיל שלי, תבינו על מה אני מדבר. (נצל"ש לשרשור שלך, לא?) אני מזדהה עם כל מילה שכתבת, לי קרה גם בדיוק כמוך.
 
אהמ.

לא פעם אפשר לשמוע אותי אומרת למישהי שמזמינה אותי לחתונה של הבת שלה: "ביננו, אין לי מה לעשות שם. לא בא לי לפגוש את הבנות דודות, ונמאס לי מהמשפטים שקורעים אותי. אני מעריכה מאד את ההזמנה שלך אבל אני אשמח יותר אם לא אבוא. אני בטוחה שלא אחסר לך". בקטעים האלה, לפעמים, אין לי טקט. אני לא דופקת חשבון. אבל בשמחות של א*נשים יקרים, אני מגיעה וחותכת אחרי 5 דקות. השבוע יש לי חתונה שאני חייבת ללכת. וזה מתחיל להעיק. יום אחד אני פשוט אתחרפן.
 
את לא חייבת לנסוע,

הם לא תבינו שתהני בחתונה המעיקה הזאת, לי אפילו התקשר אלי חתן באותו יום של חופה שאני חיייייייייב לבוא לחתונה שלו בלי שק תירוצים, לא עניתי לו "כן" והעיז לומר שהוא מוכן לבטל חתונה אם לא אבוא.. עניתי לו שאשתדל לבוא, הספקתי לעזוב את האולם לאחרי ששמעתי "הרי את מקודשת לי".
 
תודה,

אבל אנחנו מסתדרים לבד.
 

kiss 18

New member
../images/Emo6.gif../images/Emo6.gifיואוו איך צחקתי עכשיו קורעעעעע../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif

 
התפתחויות...

אחרי ההודעה הזו חשבתי שבאמת די. לא בא לי יותר. אמש לקחתי מאמא שלי את הבגדים לחתונה שתהיה ביום חמישי. ועל הדרך אמרתי לה שאגיע ממש מאוחר, ורק לכמה דקות. היא שאלה למה, עניתי "כשתיהי במצב שלי - תביני". פתאום נהיו לה דמעות בעיניים: "למה את אומרת ככה?" הסברתי שקשה. שכולם חושבים שאני אומללה כשבפועל החיים שלי ממש לא רעים, ושאני מאושרת יותר מהרבה אחרות שם בגילי שנדפקו אם איזה בעל זוועתי. ושאני מרגישה ממש טוב אבל כולם מרחמים. וזה קשה. ראיתי פתאום איך היא פעם ראשונה שמה לב לזה בכלל. היא התעשתה: "את יודעת מה? אל תבואי. את לא חייבת. תתקשרי ותגידי שלא כיף לך. חבל שתתאמצי בשביל 5 דקות. אף אחד לא יעריך את זה". חשבתי לעצמי איזו אמא נהדרת. איך ברגע אחד כבר לא איכפת לה שכולם ישאלו איפה אני, העיקר שאני לא אסבול. בסוף החלטתי שבכל אופן אלך לזמן קצר, למרות שמדובר בנסיעה עד אולמי מודיעין וזה ממש לא פשוט. אבל אני אוהבת את האמא של הכלה, שתמיד זוכרת ודואגת לשלוח הזמנה בנפרד(!) עם הקדשה אישית, בעוד כולם חושבים שאם ההורים מוזמנים אז אני כלולה ב "ומשפחתו". והשיחה הזו איתה, היא אך ורק בעקבות ההודעה בפורום, שבאה לי, ככה פתאום.
 
"התובנות הגדולות ביותר...

"התובנות הגדולות ביותר- מתקבלות באקראיות מפתיעה" Old bugs never die
 
ואוו איך אני שמחה בשבילך :-D

בטח את מרגישה עכשיו יותר משוחרר ללכת לחתונה רק מעצם זה שיש שם משהיא שמרגישה אותך /tapuzforum/images/emo24.gif
 
ממש כך!

רגוע יותר וגם לא יהיו שאלות בנוסח "מה??? את כבר הולכת??? רק עכשיו הגעת..." כרגע אני מחפשת טרמפ. ומישהו שיסחב לי את השקית עם הבגדי חול. וגם את העקבים. אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי? אהמ.
 
למעלה