שמחה מהולה בעצב רב
השבוע השתתפתי במירוץ נייקי שנערך בת"א, במשך כמה חודשים אני מנסה לשכנע את חברים שלי שיבואו איתי לריצה ו/או לכל הפחות יחכו לי בסוף. השכנועים שלי לא צלחו, והלכתי לבד, כמו מסכן בלי חברים. וואו, זה היה קשה. הגעתי לכיכר רבין בשעה 18:00 וראיתי מלא אנשים אשר באו בחבורות או בזוגות (כלומר כולם באו עם מישהו....) ורק אני הייתי לבד, אפילו לא מצאתי שם אנשים שאני מכיר. בסוף במירוץ עמדו אנשים שהריעו לרצים, וכשממש חצינו את קו הסיום קיבלתי את הזבנג לפנים. ראיתי איך כולם שמחים ומאושרים ורק אני הרגשתי עצבות. הלכתי ברגל מהספורטק עד לכיכר רבין לכיוון האוטו שלי, ראיתי קבוצות קבוצות של צועדים ורק אני הולך לבד כמו טמבל עם המדליה לצווארי. רציתי לברוח משם ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה. אבל... למה להגיע? לאבא שלי שלא בא לראות אותי???? בנסיעה בדרך חזרה הביתה ניסיתי לשכנע את עצמי שעשיתי משהו בילתי יאומן בשבילי שרצתי 10 ק"מ אבל לא הצלחתי, ההרגשה של הַלֶבד התגברה עליי. עד מתי אני ארגיש ככה? אין לי מושג. נמאס לי לעשות דברים ולהרגיש מסכן, לבד. מה בסך הכל ביקשתי... חבר שיעריך אותי, שיגיד לי כל הכבוד, שיחכה לי בסוף. הלוואי וכבר אני אמצא בחור כזה! מחר אני הולך למילואים, זה לא הולך להיות קל, אבל לפחות יהיה לי שבוע של לחץ ושקט מהמחשבות הטורדניות האלו! כמו שנאמר, מכאן אפשר רק לעלות, אני מקווה בעז"ה שאני אצליח! שבוע טוב לכולם.
השבוע השתתפתי במירוץ נייקי שנערך בת"א, במשך כמה חודשים אני מנסה לשכנע את חברים שלי שיבואו איתי לריצה ו/או לכל הפחות יחכו לי בסוף. השכנועים שלי לא צלחו, והלכתי לבד, כמו מסכן בלי חברים. וואו, זה היה קשה. הגעתי לכיכר רבין בשעה 18:00 וראיתי מלא אנשים אשר באו בחבורות או בזוגות (כלומר כולם באו עם מישהו....) ורק אני הייתי לבד, אפילו לא מצאתי שם אנשים שאני מכיר. בסוף במירוץ עמדו אנשים שהריעו לרצים, וכשממש חצינו את קו הסיום קיבלתי את הזבנג לפנים. ראיתי איך כולם שמחים ומאושרים ורק אני הרגשתי עצבות. הלכתי ברגל מהספורטק עד לכיכר רבין לכיוון האוטו שלי, ראיתי קבוצות קבוצות של צועדים ורק אני הולך לבד כמו טמבל עם המדליה לצווארי. רציתי לברוח משם ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה. אבל... למה להגיע? לאבא שלי שלא בא לראות אותי???? בנסיעה בדרך חזרה הביתה ניסיתי לשכנע את עצמי שעשיתי משהו בילתי יאומן בשבילי שרצתי 10 ק"מ אבל לא הצלחתי, ההרגשה של הַלֶבד התגברה עליי. עד מתי אני ארגיש ככה? אין לי מושג. נמאס לי לעשות דברים ולהרגיש מסכן, לבד. מה בסך הכל ביקשתי... חבר שיעריך אותי, שיגיד לי כל הכבוד, שיחכה לי בסוף. הלוואי וכבר אני אמצא בחור כזה! מחר אני הולך למילואים, זה לא הולך להיות קל, אבל לפחות יהיה לי שבוע של לחץ ושקט מהמחשבות הטורדניות האלו! כמו שנאמר, מכאן אפשר רק לעלות, אני מקווה בעז"ה שאני אצליח! שבוע טוב לכולם.