שמחה כאתגר../images/Emo140.gif
המידה שכולנו כה עמלים להשיגה,השמחה, הריהי נמצאת, לאמיתו של דבר, בהישג יד. העובדה שאדם חש קושי בהשגתה, היא סימן לכך שהוא נמצא על המסלול הלא נכון. כי שמחה אמיתית היא ביטוי של אמת פנימית והבנה - תכונות הנטועות בנו מעצם הוויתנו. ובכל זאת, אנו רואים כי העצבות והדכאון פוגמים בכושרם של אלפי אנשים מוכשרים ואינטיליגנטים וסוחטים את שמחת החיים מרבים אחרים. מהו שורש הבעיה? איך זה שאנשים מסוימים הצליחו להתאושש מן הזוועות שעברו עליהם בשואה, למשל, ובנו חיים חדשים ויפים, בעוד שאחרים מוצאים את עצמם בעיצומו של משבר בגלל מקרה פעוט, כגון אובדן מפתחות המכונית. זה למעלה ממאתיים שנה, מביאה תורת החסידות לעולם אישים הנודעים בעיקר בשל השמחה וההשראה שלהם. חייהם המאירים ומרצם הרב נובעים מהכרתם הרוחנית העמוקה ומהבהירות המוחלטת של הכיוון בו הם הולכים. אלה אנשים החיים למען מטרה ושואבים ממנה את חיותם. אדם יכול לחוש שמחה גם כשהוא לבדו, אך היא מתעוררת ביתר שאת דוקא על ידי נוכחותם של אחרים. רק עם אנשים נוספים, ניתן לחגוג אירוע ברוב שמחה. ההבנה - שורש השמחה אחד מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים החסידית היא השמחה. אכן, בתחילת דרכה של תנועת החסידות, עוד לפני שהשם "חסידים" נקבע כשמם של חברי התנועה. הבעל שם טוב היה אומר שלפעמים כאשר היצר הרע מנסה לפתות אדם לבצע חטא, לא אכפת לו כל כך אם אותו אדם יחטא בפועל או לא, מה שמעניין אותו הוא שלאחר החטא יכנס האדם לדכאון, והעצבות תגבר עליו. במלים אחרות, העצבות שבאה בעקבות החטא יכולה לגרום נזק רוחני גדול יותר מאשר החטא עצמו. כאשר האדם מדוכא או עצוב, המרץ עוזב אותו; הוא נחלש, והדבר מאפשר ליצר הרע להתגבר עליו. נתאר זאת על ידי דימוי: כאשר שני אנשים נאבקים זה בזה, כמובן שהחזק יגבר על החלש ממנו. אך אם אותו אדם חזק, הוא חזק רק בגופו, ואילו ברוחו הוא מדוכא וחסר חיות; ולעומתו, החלש - מלא מרץ וחיות, כמובן שהחלש הזה יגבר על החזק. על פי אותו דימוי: כאשר האדם שמח ומלא מרץ, יש ביכולתו להתגבר על היצר הרע, ואילו כאשר הוא עצוב - המרץ עוזב אות, ואז, גם אם הוא אדם רוחני מאוד, עלול יצרו הרע להשתלט עליו ולנצחו בקלות. הדבר מוביל אותנו להבנת ההשגחה הפרטית. כל מה שמתרחש, לא רק מה שקורה עם בני אדם, אלא אף מה שקורה לעצמים דוממים, בא כתוצאה ישירה מרצון ה'. ולא רק שכל עצם בעולמנו קיים בזכות החיות האלוקית שבו; גם כל מאורע המתרחש בעולם, בא בגלל שה' הביא להתרחשותו. המודעות לרעיונות אלה מביאה אותנו היישר לשמחה. כי אדם המכיר בעובדה שכל מה שקורה עמו, נשלט על ידי ה', בודאי יהיה שמח. אם חסרה לו לאדם שמחה כזאת, הרי זה כאילו הוא אומר כי מה שקורה לו אינו קשור עם ה', חס ושלום; או שה' אכן הביא עליו את המקרה המר, אך כנראה שה' איננו טוב אליו, חס ושלום. מחשבה פסולה זו, כמוה ככפירה בה'. כי אדם המאמין שה' אחראי לכל מה שקורה, ומאמין שה' הוא טוב, אזי בהכרח, כל מה שקורה עמו הריהו טוב, רק "נדמה לו רע ויסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמלעלה והכל טוב". אך אם אדם קם ומכריז שכל מה שהתרחש, לא בא מלמעלה, הריהו ככופר באחדות ה'. אפילו אם מישהו נמנע מלהכריז הכרזות כאלה, אך הוא פועל באופן שמבטא זאת - לדוגמה, אם הוא נכנס לעצבות - הרי זה כאילו הוא הכריז כך. זו הסיבה שהחסידות אשר שמה דגש כה ברור וחזק על הקשר בין הבריאה לבורא, מבליטה כל כך את עניין השמחה. בנוסף לתרומתה של השמחה לעבודת ה' שלנו - שכאמור, כאשר אדם עצוב, הוא נחלש ונחשף להתגברות יצרו הרע עליו - משהו גדול בהרבה, קורה כאן. וכן ניגודה, קשורים עם ההכרה באחדות ה' ובהשגחתו הפרטית התמידית. בהקשר זה הכעס הוא, כמובן דבר בלתי רצוי. הוא משקף חוסר שליטה עצמית; הוא דבר שאיננו מקובל בחברה מהוגנת; אך איך זה מתקשר לעבודת אלילים? התשובה היא שכאשר אדם מתכעס, הוא מבטא, בעצם שהוא איננו מאמין כי מה שבא עליו - בא מלמעלה. אם הוא מאמין כי כל מה שקורה עמו בא מה', שה' הוא טוב וכל מה שהוא עושה, טוב הוא, אזי אין מקום לכעס, וכן אין מקום לדכאון ולעצבות. איך אפשר לקבל באהבה את כל אותם דברים בלתי נעימים שקורים לנו ? נחום איש גמזו היה נוהג לומר "גם זו לטובה". ורבי עקיבא היה נוהג לומר: "כל מה שהקב"ה עושה לטובה הוא עושה". סיפור קצר מהמגמרא על ר' עקיבא: "ר' עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע הערב והוא ביקש אחר מקום לינה בעיירה שעבר בה. הוא דפק על דלת אחד הבתים, אך בעל הבית לא הסכים להכניסו. ר' עקיבא לא הצטער כי הוא ידע ש"כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה עושה" וכך בכל בית ועדיין חזר על המשפט, לא נותרה לו ברירה והוא נערך לישון ביער שהיה קרוב לעיירה, היו עימו: חמור, תרנגול ונר. הרוח שנשבה כבתה את הנר ור' עקיבא חזר על המשפט, אריה טרף את חמורו, וחיה טורפת אחרת אכלה את התרנגול, ועדיין ר' עקיבא חזרת על המשפט "כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה עושה", למחרת בבוקר גילה ר' עקיבא שבא ליגיון רומאי לעיירה ונטל את כל התושבים כשבויי-חרב. אילו היה ר' עקיבא נשאר ללון באחד הבתים היה נשבה גם הוא.
המידה שכולנו כה עמלים להשיגה,השמחה, הריהי נמצאת, לאמיתו של דבר, בהישג יד. העובדה שאדם חש קושי בהשגתה, היא סימן לכך שהוא נמצא על המסלול הלא נכון. כי שמחה אמיתית היא ביטוי של אמת פנימית והבנה - תכונות הנטועות בנו מעצם הוויתנו. ובכל זאת, אנו רואים כי העצבות והדכאון פוגמים בכושרם של אלפי אנשים מוכשרים ואינטיליגנטים וסוחטים את שמחת החיים מרבים אחרים. מהו שורש הבעיה? איך זה שאנשים מסוימים הצליחו להתאושש מן הזוועות שעברו עליהם בשואה, למשל, ובנו חיים חדשים ויפים, בעוד שאחרים מוצאים את עצמם בעיצומו של משבר בגלל מקרה פעוט, כגון אובדן מפתחות המכונית. זה למעלה ממאתיים שנה, מביאה תורת החסידות לעולם אישים הנודעים בעיקר בשל השמחה וההשראה שלהם. חייהם המאירים ומרצם הרב נובעים מהכרתם הרוחנית העמוקה ומהבהירות המוחלטת של הכיוון בו הם הולכים. אלה אנשים החיים למען מטרה ושואבים ממנה את חיותם. אדם יכול לחוש שמחה גם כשהוא לבדו, אך היא מתעוררת ביתר שאת דוקא על ידי נוכחותם של אחרים. רק עם אנשים נוספים, ניתן לחגוג אירוע ברוב שמחה. ההבנה - שורש השמחה אחד מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים החסידית היא השמחה. אכן, בתחילת דרכה של תנועת החסידות, עוד לפני שהשם "חסידים" נקבע כשמם של חברי התנועה. הבעל שם טוב היה אומר שלפעמים כאשר היצר הרע מנסה לפתות אדם לבצע חטא, לא אכפת לו כל כך אם אותו אדם יחטא בפועל או לא, מה שמעניין אותו הוא שלאחר החטא יכנס האדם לדכאון, והעצבות תגבר עליו. במלים אחרות, העצבות שבאה בעקבות החטא יכולה לגרום נזק רוחני גדול יותר מאשר החטא עצמו. כאשר האדם מדוכא או עצוב, המרץ עוזב אותו; הוא נחלש, והדבר מאפשר ליצר הרע להתגבר עליו. נתאר זאת על ידי דימוי: כאשר שני אנשים נאבקים זה בזה, כמובן שהחזק יגבר על החלש ממנו. אך אם אותו אדם חזק, הוא חזק רק בגופו, ואילו ברוחו הוא מדוכא וחסר חיות; ולעומתו, החלש - מלא מרץ וחיות, כמובן שהחלש הזה יגבר על החזק. על פי אותו דימוי: כאשר האדם שמח ומלא מרץ, יש ביכולתו להתגבר על היצר הרע, ואילו כאשר הוא עצוב - המרץ עוזב אות, ואז, גם אם הוא אדם רוחני מאוד, עלול יצרו הרע להשתלט עליו ולנצחו בקלות. הדבר מוביל אותנו להבנת ההשגחה הפרטית. כל מה שמתרחש, לא רק מה שקורה עם בני אדם, אלא אף מה שקורה לעצמים דוממים, בא כתוצאה ישירה מרצון ה'. ולא רק שכל עצם בעולמנו קיים בזכות החיות האלוקית שבו; גם כל מאורע המתרחש בעולם, בא בגלל שה' הביא להתרחשותו. המודעות לרעיונות אלה מביאה אותנו היישר לשמחה. כי אדם המכיר בעובדה שכל מה שקורה עמו, נשלט על ידי ה', בודאי יהיה שמח. אם חסרה לו לאדם שמחה כזאת, הרי זה כאילו הוא אומר כי מה שקורה לו אינו קשור עם ה', חס ושלום; או שה' אכן הביא עליו את המקרה המר, אך כנראה שה' איננו טוב אליו, חס ושלום. מחשבה פסולה זו, כמוה ככפירה בה'. כי אדם המאמין שה' אחראי לכל מה שקורה, ומאמין שה' הוא טוב, אזי בהכרח, כל מה שקורה עמו הריהו טוב, רק "נדמה לו רע ויסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמלעלה והכל טוב". אך אם אדם קם ומכריז שכל מה שהתרחש, לא בא מלמעלה, הריהו ככופר באחדות ה'. אפילו אם מישהו נמנע מלהכריז הכרזות כאלה, אך הוא פועל באופן שמבטא זאת - לדוגמה, אם הוא נכנס לעצבות - הרי זה כאילו הוא הכריז כך. זו הסיבה שהחסידות אשר שמה דגש כה ברור וחזק על הקשר בין הבריאה לבורא, מבליטה כל כך את עניין השמחה. בנוסף לתרומתה של השמחה לעבודת ה' שלנו - שכאמור, כאשר אדם עצוב, הוא נחלש ונחשף להתגברות יצרו הרע עליו - משהו גדול בהרבה, קורה כאן. וכן ניגודה, קשורים עם ההכרה באחדות ה' ובהשגחתו הפרטית התמידית. בהקשר זה הכעס הוא, כמובן דבר בלתי רצוי. הוא משקף חוסר שליטה עצמית; הוא דבר שאיננו מקובל בחברה מהוגנת; אך איך זה מתקשר לעבודת אלילים? התשובה היא שכאשר אדם מתכעס, הוא מבטא, בעצם שהוא איננו מאמין כי מה שבא עליו - בא מלמעלה. אם הוא מאמין כי כל מה שקורה עמו בא מה', שה' הוא טוב וכל מה שהוא עושה, טוב הוא, אזי אין מקום לכעס, וכן אין מקום לדכאון ולעצבות. איך אפשר לקבל באהבה את כל אותם דברים בלתי נעימים שקורים לנו ? נחום איש גמזו היה נוהג לומר "גם זו לטובה". ורבי עקיבא היה נוהג לומר: "כל מה שהקב"ה עושה לטובה הוא עושה". סיפור קצר מהמגמרא על ר' עקיבא: "ר' עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע הערב והוא ביקש אחר מקום לינה בעיירה שעבר בה. הוא דפק על דלת אחד הבתים, אך בעל הבית לא הסכים להכניסו. ר' עקיבא לא הצטער כי הוא ידע ש"כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה עושה" וכך בכל בית ועדיין חזר על המשפט, לא נותרה לו ברירה והוא נערך לישון ביער שהיה קרוב לעיירה, היו עימו: חמור, תרנגול ונר. הרוח שנשבה כבתה את הנר ור' עקיבא חזר על המשפט, אריה טרף את חמורו, וחיה טורפת אחרת אכלה את התרנגול, ועדיין ר' עקיבא חזרת על המשפט "כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה עושה", למחרת בבוקר גילה ר' עקיבא שבא ליגיון רומאי לעיירה ונטל את כל התושבים כשבויי-חרב. אילו היה ר' עקיבא נשאר ללון באחד הבתים היה נשבה גם הוא.