שמוש בתרומת ביצית

[א י נ ס]

שמוש בתרומת ביצית

מה אתן אומרות לספר לילד או לא לספר שהוא נולד מתרומת ביצית.

 

[מירבי*]

אינס, אני חושבת שבגיל המתאים ובדרך

הנכונה כדאי לספר,עדיף שהילד ישמע את זה מפי הוריו ולא ישמע חצאי דברים שיאמרו במהלך חייו. זה לא מסוג הדברים שכדאי להסתיר אותם, אני מאמינה בפתיחות מלאה ובהכוונה מקצועית, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים לגבי הגיל המתאים והדרך בה כדאי לספר, באיזה מליפם כדאי להשתמש וכו´. בהצלחה ושבוע טוב מירבי*

 

[א י נ ס]

איך הבת שלך מקבלת

את הפונדקאות? ביצית וזרע של אמא ואבא ברחם של מישהי אחרת? ואיך היא מסבירה זאת לסביבה? את רואה איזשהן השפעות של הפונדקאות עליה? כמובן שפונדקאות כמו שלכם הרבה יותר קלה לעיכול מאשר תרומת ביצית. ואם אני לא ארצה לספר בעתיד, את חושבת שזה יפגע בילד? איך הוא יידע זאת, מה, מישהו מהממסד הרפואי ידליף את זה?

 

[שורצמן]

היי אינס!

אני יכולה לספר איך הילדות שלי קיבלו את העניין שאני נשאתי את ילדיהם של זוג אחר...... ילדים מגיבים רק למה ש"נוגע" בהם או "פוגע" בהם או מאיים עליהם ישירות, למשל אפשר להכין ילד לקבלת אח/ות חדשים בפועל הילד יגיב רק כאשר המצב יהיה פעיל, כלומר כשהתינוק אכן יגיע לבית פיזית ורק כאשר סידרי חייו של הילד הבוגר משתנים. ככל שמעבירים לילד את המצב בטיבעיות וברכות כך הדברים יתקבלו על ידו. כשסיפרתי לבנות שלי שאני בהריון וזה לא שלנו הן הבינו כמעט מיד כיוון שבבית הספר דיברו בלי קשר על ילדים שנולדו לאחר הפריות, המושג הפריה לא היה זר להן והשאר היה קל מאוד להסבר. כיוון שזה לא ממש איים על המעמד שלהן זה לא ממש הטריד אותן. לילדים אין את המטען שיש לנו המבוגרים, הם נקיים מכל סטיגמה או דעות קדומות כאלו ואחרות. לכן אני מאמינה שאיך שאנו מציגים את העניין זה העניין. נעשה טרגדיה תהיה טרגדיה , נעשה קומדיה תהיה קומדיה..... זה לא ממש עונה על השאלה שלך , כי במקרה שלך זה לספר לילד איך הוא יגיע לעולם , אבל רק קצת מושג על ילדים והתגובות שלהם.... ביייי סיגל

 

[א י נ ס]

סיגל

מסכימה איתך מאוד על הניתוח שלך על תפישת המציאות של ילדים. לפעמים אנחנו שוכחים שילד הוא רק ילד, ואנחנו משליכים עליו את צורת החשיבה עמוסת השנים והנסיון (גם טוב, גם רע) שלנו. ביי אינס

 

[דניאל@זר]

אינס יקרה

אני מסכימה עם מירבי וחושבת שכדאי לספר לילד/ה. כמובן שלא בגיל שלושה חודשים

אבל קצת יותר מאוחר... כדאי לדעתי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי לקבל הדרכה מתי כדאי לעשות את זה ואיך. מקווה שתצטרכי להתייעץ בקרוב מאד... אני לא חושבת שמישהו מהממסד הרפואי "ידליף" את זה, אבל עדיף לספר את זה במקרה שאחר-כך תתעורר בעיה (טפו טפו טפו) שקשורה לגנטיקה או משהו כזה.

 

[א י נ ס]

הי דניאל

עד עכשיו בכל הפורומים ששאלתי כולם אמרו לי לספר. ואני לא חיה בשלום עם זה. ממש לא. אני מדמיינת לי יל/ה בגיל ההתבגרות המוקדם (לא חושבת שאפשר לספר קודם) שומע בשורה כזו, ואני מפחדת שהוא/היא ישנאו אותי... כל כך איבדתי את הבטחון בקשר לתרומת ביצית. הרפואה מאפשרת לנו טיפולים מופלאים, אבל לא לוקחת בחשבון שבסוף יוצא ילד, שבלי ששאלו אותו מגיע לעולם לא מושלם בכלל. קשה לי.

 

[דניאל@זר]

אינס

אני מבינה שלא קל לחיות בשלום עם הצורך לספר את זה לילד. אני חושבת שזה מאד דומה לעניין של אימוץ מהבחינה הזו - האם לספר ? האם לא לספר ? מתי לספר ? בטח שזה קשה, אבל מי אמר שהחיים קלים ?! חס וחלילה שישנאו אותך בגלל זה, אחרי כל המאמץ שאת עוברת בדרך להביא אותו (או אותה) לעולם. זה שהעולם לא מושלם בכלל זה נכון לגבי כל הילדים: ילדים ביולוגים, ילדים מאומצים, ילדים מתרומת ביצית או מתרומת זרע, ילדים להורים מאותו מין, ילדים לאמא חד-הורית, ילדים שחורים, לבנים וכל השאר... אז אולי לא נצליח לשנות את העולם אבל לפחות ננסה לתת לילדים שלנו (שיבואו כבר !) חממה לגדול בה והמון חום ואהבה. אני חושבת שמה שבטוח זה שיהיו לילד חיים נפלאים עם אמא כמוך, וזה מה שהכי חשוב. תחליטי מה שתחליטי - אני איתך ! (וחוץ מזה, מי אמר שצריך להחליט כבר עכשיו)

 

[א י נ ס]

אוי דניאל

איזה מילים יפות וחכמות. ניחמת אותי, ובאמת העולם כל כך הטרוגני, יש כל כך הרבה סוגים ומינים. והכי חשוב, מילת המפתח - לא צריך להחליט כבר עכשיו. היה רצוי להכנס להריון קודם, נכון? תודה מתוקה שלי

 

[בנדה1]

הי אינס

תראי אני מאז ומתמיד ידעתי שהאופציה שלי זה או אימוץ או תרומת ביצית. תמיד היה לי ברור שאני אספר, אין מה להסתיר וגם לא לעשות מזה טרגדיה. ברגע שאת אוהבת את הילד, והוא יודע את זה, זה יתן לו את כל הבטחון שבעולם להתמודד עם הידיעה שההרכב הגנטי שלך ושלו שונה. חשוב שאת תכנסי להליך הזה בידיעה שזה ילד שלך וזהו. וזה אכן ילד שלך. הורים זה לא מי שנתן את ההרכב הגנטי אלא מי שאהב חנך גדל השקיע. בזה אני מאמינה. שוב בהצלחה.

 

[א י נ ס]

בטח שזה יהיה ילד שלי

לרגע אין לי ספק בכך. גם אני מאמינה שמי שמגדל ומחנך ומשקיע ואוהב - הוא ההורה המשמעותי בחייו של הילד. ובאמת לא צריך לעשות טרגדיה גדולה מזה וכמו שכתבתי לדניאל - היה רצוי להכנס להריון קודם, ואח"כ להחליט מה לספר, ואיך. בנדה, יש לי בקשה - אם את כבר מדברת עם הגניקולוג המחוזי מחר, אולי תוכלי לשאול אותו על מימונים אחרים של ביציות מחו"ל (למשל קפריסין או פרופ´ רונאל מאסף הרופא שמביא ביציות מרומניה) אני שמחה שיש לי עוד מישהי שגם עוברת תהליך של תרומת ביצית. יופי לי שאת פה לידי.

 

[מירבי*]

כשהתחלנו את תהליך הפונדקאות, אחד

הדברים שהייתי מוטרדת מהם זה איך לספר לשי-לי, החלטנו בעלי ואני שנספר לה כשהפונדקאית תהיה לקראת סוף ההריון, (להזכירכם היא בת 6). כשקיבלנו את התשובה החיובית המחשבות על זה הפכו לרלוונטיות, התייעצתי עם פסיכולוג שאמר שכדאי לחכות עד החודש החמישי לפחות. סלי סיפרה לבת שלה מייד בהתחלה,(הבת שלה בת 5 וחצי). במשך כל יום עד לפני שבועיים הזרקתי לסלי זריקת גסטון, הבת שלה היתה שם כשבאתי ומאוד רצתה לדעת למה אני מזריקה לה, סלי סיפרה לה במלים ברורות ופשוטות שיש לה בבטן תינוק ששייך לנו וכשהוא יוולד היא תיתן לנו אותו. באחד הימים כששי-לי והבת של סלי שיחקו יחד, אמרה הבת שלה לשי-לי שעוד מעט אמא שלה תלד את התינוק ותביא לנו אותו, שי-לי באה בריצה לחדר כשהיא ממררת בבכי, שאלתי אותה למה היא בוכה והיא אמרה שהיא לא רוצה תינוק היא רוצה תינוקת, כמובן שצחקנו ואז כבר אי אפשר היה להסתיר את זה יותר. בעלי ואני ישבנו איתה והסברנו לה שהתינוק שלנו לא יכול לגדול בבטן שלי, לכן, כשהיה מאוד קטן לקחו אותו מהגוף שלי ושל אבא, הסברנו על ביצית וזרע ועל ההפריה ושמו אותו בבטן של סלי וכשיהיה מוכן לצאת היא תלד אותו ותחזיר לנו את התינוק. היא שאלה כמה שאלות אבל הבינה את הכל, מדי פעם היא מסבירה את זה לחברות שלה ואני נהנית לשמוע. אני בעד פתיחות מלאה בעניינים האלה, אני חושבת שהאנרגיות שהסתרה של הדבר גוזלות ממני גדולות הרבה יותר מהאנרגיות שיידרשו ממני כדי להתמודד עם הידיעה. מירבי*

 

[בנדה1]

I most certainly will ../images/Emo68.gif

 

[א י נ ס]

../images/Emo9.gif../images/Emo51.gif