ממה שהבנתי,
גם בארצות הברית היה מין יו-יו כזה, ואםפ משווים לתהליכים שקורים בארה"ב אפשר לראות בארץ התקדמות לא רעה בכלל ופתיחות יחסית. אני זוכרת איך בשנה שעברה היו דיונים מעמיקים (הבוסטון גלוב היה עמוס כמעט רק בזה) בעניין ההכרזה הרשמית על בני זוג מאותו מין כנשואים - זכורה לי מורה מסוימת שלי מהארוורד, מעוז השמאלניות והליברליזם, שהתעלפה כמעט כשלא הבנתי מה הבעיה ולמה הגדרה של חיים משותפים היא בסדר, ושל נישואים לא (היא היתה בטוחה שהיא הכי ליברלית בעולם כשסיפרה לנו על בת משפחה לסבית, שאמנם הם מזמינים לכל אירוע והיא אפילו נחמדה מאוד, אבל בכל זאת כולם במבוכה בכל פעם שאותה בת משפחה מגיעה עם בת זוגה). אגב, לא היה אחד בכל אותה כיתה שהזדהה איתי - כולם הזדעזעו באותה מידה מהרעיון שנישואים יהיו מילה שמתארת קשר רשמי לא בין גבר לאישה, אלא בין אדם לאדם. סיפרתי את זה אח"כ לכמה חברים שלי, ישראלים וסטרייטים, וכולם לא הבינו מה הבעיה, בדיוק כמו שאני לא הבנתי. אולי באמת אנחנו לקוחים את השינויים החברתיים יותר בטבעיות, אני לא יודעת. כשקיימתי על זה דיונים שם עם חברים מארצות שונות בעולם, הסתבר לי שהיחידים שהגיבו כמוני היו האירופים. ילידי המזרח הרחוק הסתייגו מאוד, וגם הדרום אמריקנים היו מזועזעים מהרעיון שמישהו יפה את קדושת הנישואים כפםי שהיא צריכה להיות לדעתם (ולדעתם זה כמובן כמו שאלוהים התכוון, שלא יהיה ספק). מעניין שכששאלתי אנשים למה הם מתנגדים לנישואים חד-מיניים, הלא מדובר בבני אדם שמתאהבים ורוצים בסה"כ למסד את אהבתם כמו כל זוג אחר, אחת התשובות הנפוצות ביותר שקיבלתי היתה "אבל כל הרעיון שלהם זה ללכת נגד החברה, אז למה דווקא כאן הם רוצים לעשות את הצעד הכי ממסדי?". מסתבר שכשצריך תירוצים ל"אני ליברלי, זה רק..." אפשר לצפות לדברים משעשעים.